אחריות מופרזת

יש טיפוסים שלוקחים כל דבר אישית ומרגישים אחריות מופרזת על כל מה שקורה סביבם. גם כאשר המציאות או הזולת אחראים לכישלון, הם רואים את עצמם כאחראים לו, ונוטלים את האשמה על כתפיהם.
טעות זו היא אם כל רגשות האשמה, והיא נפוצה אצל אנשים בעלי חשיבה דיכאונית ואצל הסובלים במיוחד מרגשי נחיתות.
לדוגמה:
•    ידידי דחה את בקשתי, כי אני 'בטלן' ולא יודע איך לבקש.
•    לא הצלחתי למצוא את התרופה בבית המרקחת, כי 'אני שלימזל'.
•    בזמן הארוחה היה שקט, כי אני טיפוס משעמם. גם בדוגמה זו יש החתמה ('טיפוס משעמם') נוסף על לקיחת אחריות אישית, וממילא הפגיעה רחבה יותר.
•    הטיפול אינו מועיל, כי אני 'מקרה אבוד'. גם כאן מצטרפת החתמה שלילית ללקיחת האחריות האישית על הכישלון

לפעמים הדברים מדהימים בעוצמתם ובקיצוניותם.
•    פגשתי אנשים שהרגישו אשמים על שהם ישבו באוטובוס ואחרים עמדו, בחשבם: אילו לא הייתי כאן, מישהו אחר היה יכול לשבת במקומי!
•    גם בעמידה בתור סיפר לי מישהו שהוא הרגיש אשמה, כי אילו הוא לא היה שם, העומד מאחוריו היה מגיע מהר יותר לראש התור!

נפלא שאנו רוצים לשפר את מעשינו ולחפש דרכים להשפיע יותר, אבל מכאן ועד להאשים את עצמנו על שלא עשינו יותר, ולתלות בעצמנו את הקולר על שלא יכולנו או שלא הצלחנו יותר, ארוכה הדרך. האשמה עצמית אינה מובילה לשיפור אלא לפגיעה.
 כולנו בני אדם, כולנו טועים, ולא בכדי תיקנו חז''ל להתפלל שלוש פעמים ביום, ''סלח לנו אבינו כי חטאנו'.
לפעמים ההורים אשמים בנטיית ילדיהם להאשמה עצמית, מפני שהם משתמשים בביקורת הרסנית ומרגילים את ילדיהם לייחס לעצמם כל דבר פשע. הנושא עדין, ונחוצים שיקול דעת ומחשבה רבה כדי לחנך את הילדים לשאת באחריות ועם זאת לא לחוש אשמים בכל מה שמשתבש.
כשם שלא ריאלי ללמדם שכל דבר טוב שקורה בחיים, קורה רק בזכותם ובזכות נוכחותם במקום, כך לא נכון להחדיר בתודעתם שכל דבר פשע וכישלון אירע בגללם ובגלל נוכחותם במקום.

לסיכום:
לאחר שסקרנו בהרחבה את עשר הטעויות הקוגניטיביות השכיחות, נוכל לחפש אותן בניסיון לסייע בפתרון בעיות רגשיות. ברור שלא כולן נמצאות בו-זמנית אצל כל אחד, אך אין ספק שאחת לפחות קיימת אצל כל מי שסובל מבעיות רגשיות, ובמיוחד אצל הסובלים מהערכה עצמית נמוכה.
בינינו, מי הוא זה ואי זה הוא שאינו סובל, מדי פעם לפחות, מבעיה רגשית ברמה זו או אחרת? על כן, אין ספק שכל אחד ואחד מאתנו יוכל להפיק תועלת אדירה מהכרת השגיאות הללו ומהידיעה איך לתקן את החשיבה ואת צורת ההסתכלות על מה שקורה בחייו.
מומלץ מאד לכל הורה המבקש לחנך ילדים נבונים ובריאים בנפשם, להשקיע כוח ומוח בחינוך ילדיו לחשיבה מאוזנת. להרגילם לראות דברים בפרופורציה, לא לראות את העולם בצבעי שחור ולבן בלבד ולא לטעות ב'הכול או לא כלום'. כאשר הילדים יפתחו הסתכלות ריאלית ומאוזנת על החיים, הם לא ייבהלו מכל מכשול ומכל טעות, ולא ייפלו ברוחם בעקבות כל התרחשות. בכך הם יגדלו לבני אדם משוחררים רגשית, ובעזרת ה' יהיו להם סיכויים רבים לממש כוחותיהם ואת מאווייהם.