העונש כדוגמא לאמצעי

העונש הוא אחד הכלים החיוניים במלאכת החינוך. כללים רבים חשוב שיילקחו בחשבון בבואנו להעניש ילד, נתייחס כאן לאחת הנקודות, כדי להמחיש עד כמה יכול הקשר בלתי ראוי או סטיה קלה מהנתיב, כדי לעקר את העונש מכל תועלת אפשרית.
הורים המענישים את ילדיהם, אינם אמורים לעשות זאת מתוך רצון להפגין כוחניות או מתוך שנאה נקמנית, אלא כדרך לבטא את שמירתם ללא פשרות על קווים אדומים. בדרך כלל, גם הילד אינו קורא את העונש בדרך הלא נכונה, וכשהוא ניתן על מעשה פסול ובדרכים ראויות, הוא מבין את ההורים ומכיר בצורך החיוני שעמד בפניהם להשתמש גם במקל חובלים. ברם, הורים חוששים לא אחת, פן לא יבין הילד את פעולתם. כדי לענות על חשש זה, הם מתחילים להסביר לו עד כמה היו מוכרחים להענישו כשהם מעניקים לו כ'בונוס' גם הטפת מוסר משכנעת.

מסתבר, שהילד אינו משתכנע מאותה מנת מוסר, שכן דעתו אינה פנויה עתה לשכנועים. הוא טרוד בכאבו ובחרונו, וגם אם הוא לא כועס על ההורים, הוא בהחלט מתקשה לקבל את דברי תוכחתם באהבה באותו רגע נתון. יתכן שלאחר זמן, כשיירגע, תבוא השעה הראויה להשלים את הפעולה החינוכית באמצעות הטפת מוסר. אך עתה, חשוב שההורים יזכרו שילד ככל אדם אינו יכול להתאהב בסטירת לחי, גם לא להתגעגע לנזיפה חמורה. גם רבי יוחנן האמורא הגדול, כסבל יסורים ענה לרבי חנינא ששאלו "חביבין עליך יסורין?" אמר להם "לא הן ולא שכרן"!
ובכל זאת, לא כל ההורים מבינים את ההגיון הפשוט הזה, והם מנסים "לשכנע" את הילד לאהוב את העונש. התוצאה הישירה היא, שלא רק שהילד ממשיך לתעב את העונש, אלא שהוא גם מתחיל לכעוס על ההורים, שמענישים אותו במנות כפולות כשהם אינם מניחים לו להתייחד עם כאבו, אלא מנסים למכור לו איזשהו הגיון לא ברור, על תועלתו על העונש ונחיצותו במצב נתון זה.

שמעתי פעם מאם לילדים שמצאה פתרון "מבריק" כדי להביא את הילד לאהוב את העונש שהושת עליו: כאשר היתה נאלצת להכותו, היתה דורשת ממנו בתוקף לנשק את היד שהעניקה לו את המכה המכאיבה. תוך כדי כך היתה מסבירה לו, כי הוא חייב לנשק את היד כדי להמחיש עד כמה הוא אוהב את כלי הענישה האמור להטותו לדרך הישר. לדבריה ולשיטתה, הרי בעוד שנים ארוכות הוא יודה, כי יפה היתה אותה מכה ותועלתה היתה הכרחית, ואם כן, ככל שימהר לאהוב את העונש – כן ייטב.

היא לא קלטה, שהילד אינו בוכה מתוך השתתפות בצערו של היצר הרע... כי אם מתוך כאב אישי ותחושת חרון והשפלה. היא לא הבינה, שבשעה שהילד חטף סיטרה מצלצלת בנוכחות כל הילדים, הדבר האחרון שמעניין אותו הוא "הפילוסופיה שמאחורי הסטירה". אם יכולה אם כזו להבין את התמונה לאשורה , היה זה כשכבר קלטה שהילד דוחה בבוז ובזעם כבוש את כל נסיונותיה לחבב את העונש עליו.
במקרה המתואר לעיל, הפך העונש מאמצעי חינוכי חיוני, לדבר המעורר ומוליד דבר הפוך. הילד הבין פחות ופחות את אמו, ונטר לה איבה על צורת הענישה שלה.