פרשת יתרו

בתחילת הפרשה מספרת התורה על שמיעתו של יתרו את כל הניסים שנעשו למשה ולישראל. ואחר זה נאמר בפסוק "ויספר משה לחותנו את כל מה שעשה ה' לפרעה ולמצרים". וכבר שאלו המפרשים מדוע הוצרך משה לספר ליתרו את הניסים שנעשו לעם ישראל, והרי יתרו שמע על כך ולכן בא להתגייר, ומה הוסיף לו משה רבינו בסיפור זה.

בספר 'ברכת מאיר' מבאר כאן דבר נפלא: ראשית צריך לדעת, שיש משמעות גדולה מי הוא המספר, יתרו שמע מאומות העולם 'חדשות', ומסיפורים בחדשות לא מקבלים שום יראת שמים וחיזוק. ולכן יתרו בא למשה, כי ממשה רבינו מקבלים ושומעים 'תורה'. וכעת נלמד מהי ה'תורה' ששמע יתרו ממשה רבינו. לפני שיתרו הגיע למשה הוא שמע 'את אשר עשה אלקים' - מידת הדין. בשמועה ששמע יתרו מסופר על החסדים שנעשו לישראל ע"י מידת הדין, שעשתה נקמה בפרעה ובמצרים. ואילו משה רבינו סיפר לו 'אשר עשה ה' - מידת הרחמים. שפרעה ומצרים קבלו את המכות במידת הרחמים.

ביאור הדברים: רש"י שואל: במקום אחד נאמר 'ירדו במצולות כמו אבן' ובמקום אחר 'צללו כעופרת' ובמקום אחר 'יאכלמו כקש'. ומתרץ רש"י: הרשעים כקש, הולכים ומטורפין עולין ויורדין. בינוניים כאבן. והכשרים כעופרת שנחו מיד. ע"כ. כלומר במציאות העונש של המצרים לא היה במידה שוה לכולם. ומדוע? לזה צריך 'פרשנות'. ההבנה שהבין יתרו מהסיפור ששמע: כי הקב"ה בא עם מידת הדין לנקום במצריים על שציערו את בניו. ולכן לפי מידת העינוי שהמצרי ציער את היהודי הוא קיבל את עונשו, 'הכשרים' מיתה קלה ללא יסורים לצלול כעופרת ולמות מיד. 'הבינוניים' קבלו מיתה יותר קשה לצלול לאט כמו אבן. 'הרשעים' צוללים למטה מצפים ומייחלים למוות ואיננו, לפני יציאת נשמתם הם מועלים למעלה ושוב יורדים מיתה קשה עונש איום.

אך משה חידש לו הבנה חדשה - שהיתה זו במידת הרחמים. ה' אינו רוצה להתנקם ברשעים ולהענישם לשם עונש נקמנות, כפי שהעולם חושב ומתנהג. להקב"ה יש הנהגה אחרת בעולם כיון שכל הברואים הם בניו, האושר הגדול ביותר לנברא הוא להכיר בה' הכרה עמוקה ולהתדבק בו, ככל שההכרה עמוקה יותר האדם מאושר. ולכן אין לך אומלל יותר ממי שאינו מכיר בה'. ומשום כך מידת הרחמים דורשת שכל נברא יגיע להכרה מסוימת בה', ולכל הפחות צריך כל נברא לדעת זאת לפני יציאתו מן העולם 'כי לה' המלוכה'. אך כיון שמידת הגאווה היא שמונעת מהכופר להכיר בה', לכן היה צריך להעניק לרשעים אלו את ההזדמנות האחרונה לפני מיתתם שיגיעו להכרה כי לה' המלוכה.

ובזה נבין את חילוק העונש של המצריים, הכשרים במצרים כשהם טבעו בים נפלה גאוות לבם מיד הכירו שחיו בטעות, וזעקו "ה' אחד ושמו אחד", מיד באו על תיקונם וממילא זכו מיד למיתה. הבינוניים שראו את מפלתם לא העלו בדעתם שה' מלך על כל הארץ, מידת הגאווה תירצה את המפלה שהיה זה מקרה שלא נעשה בהשגחתו יתברך, לבם היה כבד בכדי להכריז ה' אחד ושמו אחד. לכן היו זקוקים לעלות ולרדת מספר פעמים עד שתשבר גאוותם ויכירו בה' ויבואו על תיקונם. אולם הרשעים ערלת לבם חוצצת ביניהם לבין אביהם שבשמים, וגם בזה לא נכנעו, ולכן דוקא מידת הרחמים העלתה  והורידה את הרשע 'כקש' מאות פעמים, עינתה אותו עינויים קשים יסורים של אהבה, עד שזעק ה' אחד. כשנודע ליתרו מפיו של משה רבנו שה' הכה את המצרים במידת הרחמים למען ישובו בתשובה וייכנעו לה', אז הבין הבנה יותר עמוקה בכח גדלותו של הקב"ה, עד כמה רחמיו מרובים.