תפסיק להתבכיין - פרשת שלח

צריך לדעת ששורש הרע בעולם הוא כפיות טובה ובכיינות, אנשים שכל הזמן מתלוננים ולא רואים שום טובה בחיים אלא רק רע כל היום, מכעיסים את ה', וכאן עם ישראל ראו שרשרת של נסים גלויים ביציאת מצרים וקריעת ים סוף, ובמקום להודות ולהלל לה', הם בוכים בכיה של חינם! וזה עוון חמור ביותר.
הכרת הטוב היא מידה בסיסית באנושות לכל בן אדם, גם בלי תורה ומצוות, מכל אדם נדרשת הגינות מינימלית, אל תהיה כפוי טובה, ואם לא תבין את זה, פתחת חזית עם אלקים!
ולכן מבקש אלקים לחסל את העם, ולפתוח דף חדש עם משה רבינו, "אכנו בדבר ואורישנו. ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו", תן לי למחוק את כולם!

משה רבינו מלמד סנגוריה על ישראל, ומוסיף שלא יהיה חלילה חילול ה', "אתה צודק, אבל תעשה לא בשבילם, אלא למען שמך הגדול שלא יתחלל".
בתפילה אנחנו מבקשים "אבא, גם אם אנחנו לא ראוים אבל "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה".

"ויאמר ה' סלחתי כדברך, ואולם חי אני וכו' כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי שעשיתי במצרים ובמדבר, וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי, אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם וכל מנאצי לא יראוה". כאן נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ ישראל, ולכאורה לא מובן האם ה' סלח או לא? אלא סלחתי כדברך זה על גזירת המחיקה הכללית בַדֶבֶר, אבל כל אלו שבכו בכית חינם, ימותו במדבר!
חז"ל אומרים שהלילה שעם ישראל בכו היה ליל תשעה באב, אמר ה' אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות. ה' גזר על שש מאות אלף שימותו במדבר במשך ארבעים שנה, ואמר "חי אני נאום ה'", וזו שבועה שכל השש מאות אלף ימותו במדבר ולא יכנסו לארץ ישראל, יש גזירה שאפשר לבטל ויש גזירה שהיא בשבועה.

אם ה' אומר גזירה ונשבע בשמו הגדול זה נקרא אל חזור. אם נחלק שש מאות אלף לארבעים נקבל חמש עשרה אלף שמתו בכל שנה.
הגמרא אומרת, (תענית ל) שבכל ערב תשעה באב היו חופרים קברים וכולם ישנים בקברים, ובבוקר היה משה רבינו עובר ואומר, הבדלו החיים מתוך המתים. והיו ורואים שחמש עשרה אלף מתו ונשארו בקבר. כיסו אותם והמשיכו ללכת עוד שנה במדבר. וכך חוזר חלילה כל ערב תשעה באב.
וחז"ל אמרו שלא היו ימים טובים לישראל כמו ט"ו באב ויום הכפורים. בט"ו באב פסקו למות מתי מדבר.

בשנת הארבעים נשארו חמש עשרה אלף אחרונים, והם חפרו בערב תשעה באב קברים ושכבו שם. ולמחרת, משה רבינו עבר בין הקברים ואמר, הבדלו החיים מתוך המתים. וקמו כל החמש עשרה אלף. אמר להם משה רבינו, אני בשר ודם אולי טעיתי והקדמתי את ראש חודש ביום אחד. אני מבקש מחר בלילה לחזור לישון בקברים. חזרו לישון בעשירי באב, ובבוקר אומר משה רבינו הבדלו החיים מתוך המתים, וקמו כולם, אמר משה אולי טעיתי ביומיים, ושוב חזרו לישון וכך נמשך עד ט"ו באב שזה אמצע החודש והירח מלא, והבין משה רבינו שהקב"ה פדה את החמישה עשר אלף האחרונים.
שואלים רבותינו איך זה יתכן והרי היתה כאן גזירה בשבועה "חי אני נאום ה'", ואם תאמר שהחמישה עשר אלף האחרונים עשו תשובה. וכי הקודמים להם לא עשו תשובה. כל מי ששכב בקבר בודאי עשה תשובה.
ולמה זכו רק החמש עשרה אלף האחרונים להינצל.

אם נחלק מאה אחוז לארבעים שנה נקבל שתים וחצי אחוז. יוצא שכל שנה מתו שתים וחצי אחוזים. בשנה הראשונה כולם בכו והתפללו, אבל היצר הרע אמר להם מה אתם בוכים והרי 97% סיכוי שאתם מתעוררים, מה אתם לחוצים תהיו אופטימים, אמנם התפללו ובכו ועשו תשובה אבל לא 100%.
נדלג שנתים לסיום, נשארו שלושים אלף אחרונים, וכאן יש 50% שאתה מתעורר וקם, והם התפללו ועשו תשובה אבל היצר הרע עדין אמר "מה אתה לחוץ, הרי יש לך 50% שאתה נשאר חי". אבל בשנה האחרונה שנשארו 15,000 האחרונים, לא היה ליצר מה לומר. אין אפילו חצי אחוז שמישהו יקום. ואם כן איזה תפילות ודמעות היו שם איזה תשובה וידוי וחרטה היו שם.

אומר רבינו האר"י אם אתה תולה בטחונך 100% רק במי שאמר והיה העולם ונכנע לו 100%, אתה זוכה לבטל גזירה עם שבועה. גם שבועה של ה' שאומר "חי אני נאום ה'", אם יראו האנשים האלה את הארץ וכל מנאצי לא יראוה. אמנם סלחתי כדברך, אבל אני נשבע חי אני נאום ה'. מגזירה כזו לכאורה אי אפשר להינצל. אומר רבינו האר"י אם אתה מתפלל מכל הלב ואומר "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה" בבטחון מלא, אתה יכול לבטל גם גזירה עם שבועה.