תפוח באמצע הטיש

מסופר על האדמו"ר מסלונים בפולין, בדרך כלל כל האדמורים הם זקנים ומבוגרים, אבל הרבי הזה היה צעיר מאוד, מלאך אלוקים שט בעולמות העליונים.

בזמנו היה יהודים שהיו לוקחים אנשים בני תורה, אנשי ירא שמים ומורידים אותם מדרך הקדושה לצד של ההשכלה. בתקופת האדמו"ר מסלונים היה חסיד אחד שהיה לו בן ירא שמים גדול עם פאות, כל ערב שבת היה מגיע לשירי שבת ושרים למשך שעות רצופות. אביו היה שמח וגאה בבן הזה שהיה ירא שמים ויושב ומשקיע כל כולו לעמל התורה. אבל האבא לא ידע שהבן התחיל להתקרב לאותם היהודים שמורידים מהדת וכבר הבן תוכו לא כברו (הפנימיות כבר לא כמו החיצוניות).

מאחד השבתות האב הלך עם בנו לטיש אצל האדמו"ר מסלונים, הרחבה התמלאה בחסידים שבאים לראות את הקודש, כולם התאספו מסביב בשמחה ובמורא והתחילו לשיר לכבוד הרבי. כמנהג האדמורי"ם בטיש לחלק פירות לחסידים, הרבי גם כן חילק תפוחים ופירות לחסידיו ובין הקבל עמד אותו אבא עם בנו "משה" (ואביו תמיד היה קורא לו בכינוי מוישה... מוישה... - זה אותו ילד שנכנסה בו רוח כפירה) ובקהל היה גם גוי "מוישל" – (מושל). האדמו"ר כשראה את הגוי קרא לו מוישל מוישל קח תפוח שיהיה לך הצלחה. מוישה היהודי הילד חשב שהאמו"ר קרא לו וקפץ לקחת את התפוח מידיו של הרבי. הרבי התסכל עליו ואמר לו בחמימות, מוישה אתה קפצת בשמחה לקחת את הפרי קח, אבל אני רוצה שאתה תהיה "מוישה" ולא "מוישל בגויים". מוישה לא הבין מה האדמו"ר מתכוון אבל הבין שהאדמו"ר יודע מה הולך איתו איך שנגרר עם החברה הרעה. על אבא שלי אפשר לעבוד ולהסתיר, אבל מהאדמו"ר אי אפשר להסתיר, הרבי רואה את הכל.

בוקר אחד מוישה התעורר והחליט לעזוב את הבית, השאיר את התפילין את הכיפה בחדר ויצא לערי רוסיה ולאחר זמן התגייס לצבא הרוסי. מוישה היה חזק ובריא, נכנס לחיל קרבי נלחם והתאמן עד שנהיה קצין ולבסוף נהיה בכיר ולאחר תקופה הפכו אותו להיות מושל מאחת העיירות ברוסיה וקיבל וילה ורכוש וכבוד רב. מאחד הימים מוישה מסתובב בביתו הרחב והגדול הנאה והמפואר, עומד בחלון ובוהה לכיוון הנוף האדיר, פתאום נזכר מוישה במשפט הנורא של האדמו"ר "מוישה מוישה  אני רוצה שתהיה מוישה ולא מוישל בגויים" משפט זה הדהד בו וחזר שוב, מוישה הרגיש כאילו נכנסו בו חרבות בלב, אם האדמו"ר ראה את זה סימן שהאדמו"ר יודע לאן זה יוביל. כך זה רדף אותו יום אחר יום עד שהחליט לברוח בשקט.

יום אחד היתה שליחות לאחת המדינות, מוישה החליט לקחת את הזדמנות הזאת כדי לברוח והציע את עצמו למשימה, כולם נתנו לו את הכבוד ובאמת במחשבה שהוא ראוי לזה. כך נסע הוא ואשתו וברחו ממקום מגוריהם והתחבאו באחת המדינות עד שתעבור הסערה בחיפושים ובבהלה על עידורו. לאחר זמן שנהיה שקט בחיפושים וכבר הסיפור נשכח, חזר עם אשתו לארץ הקודש ארץ ישראל ללוד ושם סיפר את כל הסיפור שלו על התגוררתו ברוסיה ואת דרגותיו והצלחתו ולבסוף שמו אותו מפקד במשטרה בלוד ועשו לו כבוד גדול.
לילה אחד מוישה ישן וחולם על אביו שאומר לו "מוישה אתה לא זוכר שאתה חסיד סלונים למה אתה לא הולך לאמו"ר" מושיה התעורר מהחלום והתעלם גם למחרת שום החלום ושוב התעלם כך חמישה ימים עד שכבר מושיה לא יכל עם הפחד. מוישה הלך לאחד השוטרים ושאל אותו בסקרנות האם יש משהו שהוא חסיד סלונים בתל אביב. השוטר אמר לו בהתפלאות, למה להגיע עד תל אביב אם יש לנו כאן במשטרה חסיד כזה  מושיה שמח לשמוע וביקש ממנו שישלח אותו למשרדו. מוישה סיפור לו שהוא היה ברוסיה ואביו הגיע אליו בחלום כבר חמישה ימים ללכת לאדמו"ר. שאל אותו החסיד מה השם שלך. המפקד אמר לו משה "מוישה". החסיד נבהל, אתה מוישה שחיפשו אותו ימים ולילות כך התרסקת עד שפל של מדרגה.

שניהם הלכו לאדמו"ר מיד האדמו"ר קרא לו בוא כנס אלי לחדר. מושיה נכנס לחדרו של  הרבי. הרבי שוחח ודיבר אל ליבו וכשמוישה יצא מהחדר יצא מ"מוישל" ל"מוישה" עם כיפה על הראש וחזר להיות החסיד של הרבי.