שבוע טוב!

אני מתנצל על השהות הארוכה עד לקבלת התשובה,שכתיבת תשובה זו ארכה לי יותר מהרגיל מחמת מורכבות התשובה,משום שרוב ענייני היום יום שלנו הם די ברורים ופשוט לנו כיצד צריך להתנהג בהם,בבחינת "שחור או לבן" עבירה או מצווה. אך כאמור ישנם מצבים שמשתייכים ל"תחום האפור" כלומר שנדמה לנו ששתי מצוות "מתנגשות" אחת בחברתה. וכאמור היטבת להבחין "בהתנגשות" זו,והגדלת לעשות שפנית להתייעץ ולא הגבת בחוסר ישוב הדעת(היינו על פי אינסטינקט של מידות רעות).
טרם אענה לשאלתך הייתי רוצה להגדיר ולפרט את הבעיה שהצגת על ידי שנחדור לעומק מערכת היחסים בבתים אשר אחד מבני הבית זכה לחזור לדרך אבותינו.

ואני רוצה להדגיש אף על פי שהדברים יראו כתובים בצורה מפורטת,עדיין צריך להבין שכל מקרה לגופו,ודברי נועדו לעורר לשימת לב,ולכך שצריך לתת את הדעת על כל צעד והתקדמות בעבודת ה' על ידי שמתייעצים עם תלמיד חכם שנסמך על ידי גדולי ומאורי הדור שליט"א.

כדי להגדיר את הבעיה הייתי רוצה לחלקה לכמה סיטואציות אשר גם בתוכן זה מתחלק לכמה נקודות,וכל זאת משום שלא דומה מצב לחברו,בין בבעיה ובין בפתרון.

ישנם שלושה מצבים בהם הבעיה הנ"ל קיימת:
1. בין הורים לילדיהם- וגם כאן זה מתחלק לשני מצבים עיקריים,פעמים שהילד הוא זה שעושה את הצעד האמיץ הזה,ופעמים שההורים הם אלו שבחרו לחזור לכור מחצבתם(וישנם מקרים יותר מורכבים שבהם רק אחד ההורים חזר בתשובה ואז הוא כביכול נמצא "בחזית" עם בן זוגו וגם עם ילדיו ומקרה זה נוגע גם בסעיף הבא).
2. אחד מבני הזוג חזר בתשובה.
3. האדם מול החברה(בין במקום העבודה,לימודים וכדו')
ובכל אחד מהמצבים הנ"ל "ההתנגשות" הינה "דו-סיטרית",היינו פעמים שהאדם ששומר תורה ומצוות כביכול כופה את דעתו על האחר שאינו שומר תורה ומצוות,או כפי ש"העולם" קורא לזה "כפייה דתית".ומאידך ישנן פעמים שישנה,מה שנקרא בפי ה"עולם" "כפייה חילונית".ועתה נציין כמה מנקודות ההתמודדות הזו בכל אחד מהמצבים,בכדי שנוכל להתרשם מחשיבות השאלה ומהצורך לתת את הדעת בנושאים הללו.

1. ביו הורים לילדיהם-

א. כאשר ההורים הם אלו שחזרו לדרך אבותינו- החברה הישראלית כיום מתמודדת עם כשל מערכות בגוף האחראי על חינוך ילדי ישראל. הן בציוני הבגרות והן בהנחלת ערכים לקיום חברה מתוקנת, שדוגלת בשוויון זכויות ואינה רומסת את החלש והשונה. ומתקיימים דברי חז"ל ש"בן קם באביו", וכל שאר הדברים המצוינים בדברי חז"ל על ימות המשיח. "ואיש הישר בעיניו יעשה" -ההורים הולכים שבי אחר ילדיהם ורצים למלאות כל רצונותיהם של ילדיהם, אפילו שההורים יודעים שמציאות חיים שכזאת ללא גבולות מגדלת "עייר פרא" שאינו יכול לשמוע את המילה "לא". ומי יאמר לילד מה תעשה ומה תפעל. אז ננסה לדמות בית אשר בו ההורים אינם יכולים להגיד לילד לאן ללכת? עם מי? ומתי?. מה יקרה כאשר יתבקש ע"י הוריו להישאר לקידוש, לבוא לביהכנ"ס, לא לחלל שבת לידם. והילד כהרגלו מקדם מתנגד ואולי אף מגיב דווקא ההפך. האם במקרים כאלו תגובות קיצוניות של כעס או הענשה יחברו את הילד לבית ואורחותיו? (כמובן אין זה אומר שצריך להתעלם כליל, אלא צריך להתייעץ ולבדוק כל נושא לגופו). לכן צריך לזכור שכשם שמקונן בלבם של ההורים הפחד שהילד איננו הולך בדרכם, כך צריך להיות לפחות בשווה הפחד שלא לדחוף אותו החוצה בידיים.

ב. במקרה שהילד הוא זה שחזר לדרך אבותינו. וגם פה הדבר מתחלק בדרך כלל לשני סוגי בתים: בית של הורים מסורתיים ולפעמים קצת יותר מזה. ומאידך בית של הורים ש"מנותקים", ובמקרים יותר קיצוניים אף מתנכרים ליהדות.
ההתמודדות עם בית מסורתי הינה התמודדת עם הטענה "מה עם כיבוד הורים? את זה לא לימדו אותך?" "סבא שלי היה רב, אתה יותר צדיק ממנו?" אז מכיוון שמצוות כיבוד הורים היא אחת המצוות החמורות ביותר. וגם היא אחד מהאמצעים שדרכם אפשר להראות להורים את דרכי הנועם של התורה הקדושה אשר כל נתיבותיה שלום. לכן צריך ללמוד היטב את ההלכות כדי לידע את עיקר הדינים ומה מן הדברים הם ממידת החסידות ואין צורך לעורר עליהם "מהומה" בבית. בפרט את הלכות כיבוד הורים. וגם לאחר הלימוד כפי שאנו מרבים לציין, מאוד מומלץ להתייעץ.
ובמקרה בו ההורים רחוקים כפי שציינו, רוב ההורים מרגישים תחושות של פחד: "הנה אנחנו מפסידים אותו", "הוא לא יאכל אצלנו" "לא ידבר איתנו", "הנה הוא הולך לגור במאה שערים" או פחד של "מה השכנים יאמרו?" "מה החברה תגיד איך נפלנו?" רוב התחושות הנ"ל נובעות כתוצאה משטיפת מוח יומיומית, אשר כך התקשורת מציגה את ציבור החוזר בתשובה. ולפעמים מחמת סיפורים המגיעים לאוזניהם על בעלי תשובה שלא הודרכו וחיללו שם שמים בהתנהגותם. אם כן בוודאי שלא קל בבית כזה לא לילד ולא להורים. וצריך להיות עם האצבע על הדופק על כל צעד ושאל.

2. בין בני הזוג- גם שם על האדם לילך בין הטיפות ולא לעבור על רצון ה' ומאידך לא לצער את בן הזוג. להיזהר שלא להשניא עליו את התורה שדרכיה דרכי נועם. ופה הנושא הוא מורכב יותר מכיוון שזה נוגע בהרבה נושאים הלכתיים, שאין כאן המקום לפרטם. וגם בהרבה נושאים רגשיים, שלא כ"כ בקלות מפרקים בית.

3. האדם מול החברה- כשהאדם חוזר התשובה, הוא מרגיש כמו עיוור, אילם, חירש, שהסתובב במין גלגלת של אוגר שחוזרת על עצמה, ועתה שנפקחו אוזניו ועיניו לראות ולשמוע את דבר ה' ונפתח פיו לדבר בתורתו ובתשבחותיו. הוא מסתובב באותו גלגל ואין הוא מרגיש כחוזר על עצמו אלא כל החיים נצבעים בצבע אחר, הוא חי עם בורא עולם. ואז הוא רואה את אחיו התוהים והטועים, ומנסה לדובבם לדבר בדבר ה' לשמוע או לצפות בדברי תורה, והם מסרבים ולפעמים אף מקנטרים. אותו יקר איננו מבין ואיננו זוכר שגם הוא היה כזה, והוא פשוט צריך לחשוב שהם ממש חסרים את האיברים הנ"ל. ואף על פי שהאמת והצדק איתו לפעמים האנשים בחברה מסתכלים על זה כעל "כפיה דתית". מאידך האם יתן לאחיו להמשיך ללכת כעיוורים המגששים באפילה ויעבור על איסור "לא תעמוד על דם רעך"? האם ימשיך לתת להם לדבר דברים בטלים ואז "ישב במושב לצים"? על כן, צריך לזכור ש"חכם לא נכנס לצרות שפיקח יודע לצאת מהם". ועוד המשילו רבותינו את מלאכת קירוב הרחוקים לניתוח מסובך אשר מצריך את בחירי הרופאים והמכשור. וכשם שברפואה לא ניתן לאדם שעבר ניתוח שכזה לנתח מקרה דומה בטענה שיש לו "ניסיון" בניתוחים כאלה שהרי הוא בעצמו נותח בהם. כך גם במלאכת הקירוב, צריך רופא מומחה, כי בשני המקרים הפציינט היה מורדם.

מכל האמור אני חושב שהתבאר לנו יסוד חשוב בעבודת ה',האדם היהודי אשר כל רצונו לקיים את רצון ה' יתברך,מוקף בניסיונות ואילולי הקב"ה עוזרו לא יכול לו,וללא דעת תורה ההפסד בתוצאה הסופית יכול להיות גדול מהרווח הזמני.ואפילו רואים את הרווח בעניים אין זה אומר עדיין כלום,כשם שראינו בפרשת פינחס,אשר גם לאחר שנעשו לפינחס כל הניסים שמפורטים בחז"ל,וגם לאחר שנעצרה המגיפה. הקב"ה כתב בתורתו שיחוסו של פינחס לאהרון הכהן ולתת לו את ברית השלום,וכל זאת משום שהשבטים ריננו אחריו,שמא כל מעשהו מחמת שהוא הוא נכד יתרו(נמצא בפירוש רש"י בתחילת הפרשה).ועל כן נראה שבמקרים הנ"ל כיוון שישנה האפשרות להתייעץ לאחר זמן מאוד מומלץ לקבל הדרכה כיצד להתמודד לכתחילה,וגם לאחר מעשה.

ובתשובה לשאלתך אז נביא את דברי "המשגיח" הגה"צ הרב שלמה וולבה זצוק"ל בספרו "עלי שור".
"כיצד תלמיד חכם מקיף את כל הכלל?האם עליו לתבוע בעיקר נאמנות לתעודתו האלוקית,או יש להעדיף אהבת הכלל על הכל?
ומביא שם מדרש חז"ל שמפרט שלוש צורות הנהגה של נביאי ה'.(וחשוב לציין שאין דברי המאמר הזה כפשוטו,ואף על פי שנדמה לנו שיש לנו שמץ של הבנה או ח"ו ביקורת על הנהגתם של קדושי עליון הללו,חשוב לדעת שאנו טועים וכל מניע שלהם היה רצון טהור לעשות נחת רוח לקב"ה,והכל לשם שמיים).

יונה הנביא מסר נפשו על ישראל והלך לאבד עצמו בים.וכל זה כדי שלא להתנבא על נינווה והם יעשו תשובה,ויהיה בזה קטרוג על ישראל שלא חזרו בתשובה.ובכך "שמר על כבוד הבן" היינו עם ישראל.אבל מאידך היה קידוש שם שמיים בתשובת נינווה,וגרימת קטגוריא על עם ישראל אינה יכולה לדחות את "כבוד האב" היינו הקב"ה.

אליהו הנביא "תבע את כבוד האב",ובזה אנו נלאים להבין איזה חיסרון יש בכך:הרי ישראל לא קיימו ברית מילה,את נביאי ה' הרגו בחרב,ונשאר הוא לבדו,וגם אחריו רדפו להרגו,וכי לא היה לו לקנאות את קנאת ה'?
ירמיה הנביא "תבע את כבוד האב וכבוד הבן" כבוד האב בכך שהתפלל ואמר "נחנו פשענו ומרינו",וכבוד הבן שאמר "ואתה לא סלחת"

ירמיה הנביא נכפלה נבואתו,ואילו יונה הנביא ואליהו הנביא לא נכפלה.כל זאת אומרים חז"ל משום אותה הנהגה בתוכחת עם ישראל.
ממשיך וכותב הרב:על נקודה דקה זו עומד התלמיד חכם,ואין זה מהדברים הקלים לקלוע אליה.רוב רובם של שומרי המצוות או שמפריזים בלימוד סנגוריה עד כדי פשרה עם דעות שאין להכניסם בקהל ה',או שקנאתם לה' ולתורה הקדושה מביאתם לשנאת נושאי הדעות הללו,נמצא כי אלו ואלו מחטיאים את הנקודה.

ועוד במקום אחר כותב:יסודה של מצוות התוכחה היא אהבה,שהרי התורה הסמיכה את הפסוקים "לא תשנא את אחיך בלבבך-הוכח תוכיח את עמיתך" וגם בזוה"ק כתוב כי את אשר יאהב ה' יוכח,כך גם האדם צריך להראות אהבה לחברו".עד כאן דבריו.
אם כן נמצא שהקנאה לה' ותורתו היא דבר קשה ומורכב,אשר שמור ומוטל על גדולי הדור,ועל תלמידי החכמים מזכי הרבים אשר עושים זאת ברוב אהבה וחיבה,ואף על פי שדבריהם נשמעים תקיפים הכל יוצא מליבם הרחב ששותת דם אל מול אחינו התועים.וכפי ששמענו פעמים רבות ממורינו ראש הישיבה הרה"ג הרב דניאל זר שליט"א את הפירוש למשנה באבות "הוי מתלמידיו של אהרון,אוהב שלום ורודף שלום,אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" שעל ידי שאדם אוהב את הבריות אז הוא יכול לקרבן לתורה,וגם אז הוא מצליח "שדברים היוצאים מהלב נכנסים ללב"(והדברים נאים וראויים למי שאמרם).

ומה גם שכתוב בהג"ה לשולחן ערוך סעיף א' "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' " וכתב על זה החפץ חיים:"ועל כל פנים לא יתקוטט עימהם(כולל ויכוח),מפני שמידת העזות מגונה מאוד ואין ראוי להשתמש ממנה כלל בעבודת ה' יתברך כי יקנה קנין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך"עד כאן לשונו.

ועוד כפי שציינת בשאלתך שהתנהגותו של בן הבית הנ"ל הינה פגיעה בכבוד התורה,אם כן בשעה שתעני לו אז אפילו ששמרת על כבודה עכשיו.אבל אולי ח"ו כבודה ירמס עוד יותר בכך שירצה לנצח אותך בויכוח.וזה כדור שלג שאינו מפסיק...כל הקינטורים הללו מגיעים מנקודה עמוקה בנפשם אשר שם הם יודעים שהאמת איתך,רק שהם לא מוכנים להתמודד אז הם נלחמים,או מעטרים את ראשם בכתר "אני דתי בלב".אבל בשני האופנים השורש הוא אחד "אנו יודעים שזו האמת רק קשה לנו..."וההכרח לכך היא הצטדקותם התמידית, או קינטורם התמידי. ובשעה שיקניטו אותך ואת תתאזרי בגבורה ותעבירי על מידותיך,אז תזכי לקדש שם שמיים וללמדם שמעייר פרא יכול להיוולד אדם ששולט במעשיו,כפי שהיטבת לעשות שלא ענית. יישר כח וסליחה על ההמתנה

והשם יתברך יצליח דרכינו לקדש את שמו בעולם.