טל ידידי היקר!
קראתי את שאלתך ודע לך ששאלה זו שמעתיה מספר רב של פעמים, כל פעם מהיבט שונה. והיסוד של השאלה זהה, רק לפני שאני מתחיל אני רוצה לציין שלא אמרת מה מקור הפגיעה, אבל בכל זאת אין זה משנה לעיקר התשובה. משום שבין אם נפגעת מבני אדם, ובין אם אינך שלם עם הנהגת השם יתברך עימך בכל תחומי החיים. סוף כל סוף הכל מאיתו יתברך, ובהשגחה פרטית בדיוק בשבילך ולטובתך הניצחית. אך כיוון שדברים אלו בודאי שידועים וברורים לכולם, אף על פי כן אין ידיעה זו משפיעה עלינו לקבלם.
וחוץ מכך, שצריכים אנו להתחזק תמיד באמונה שהקב"ה מנהיג את כל הבריאה בהשגחה פרטית מופלאה ומדוייקת, צריכים אנו גם לברר מה היא הסיבה שמונעת מידיעה זו להשפיע עלינו יותר.
ועתה נבוא לבארה בס"ד: ישנו מושג שנקרא "התנייה" מלשון תנאי,ותנאי פירושו שאנו תולים דבר מסויים בדבר אחר.
פעמים ישנו קשר בין שני הדברים כגון תנאי העסקה במקום עבודה.
המעביד מתנה את העסקתו של העובד ביכולתו לעמוד בהספקים שהוא קבע או בדיוק בזמנים,ואם העובד אינו עומד בהם,אז כיוון שהפר את חלקו בתנאי אזי המעביד גם כן מנתק עצמו מההתחייבות להעסיקו. ותנאי זה הוא ברור ונצרך, והגיוני ששני הצדדים מסכימים לו, היות והמעביד משלם על עבודה שהוא רוצה שיעשו בזמן מסויים ובצורה מסויימת והעובד התחייב לכך בתמורה לתנאי שהוא הציב כגון שכר.

עוד מקרה של תנאי הוא כזה: נתאר לעצמנו אדם שהולך במדבר ללא מים, ללא מזון. השמש החמה יוקדת מעל ראשו, וגרונו יבש עד כדי כך שלשונו נדבקת לחיכו. לפתע הוא רואה למולו בקתה קטנה. הוא מתקרב לאט ובשקט, בחשש. הוא מקיש בדלת חלש, ואין עונה.
הוא מקיש יותר חזק, עד שמכח הנקישה נפתחת הדלת.
הוא מציץ פנימה ורואה שאין שם שום אדם, אבל ישנו שולחן ועליו קנקן מים ולידו כוס.
הוא מתקרב ומתחיל להרגיש את הצורך לשתות הולך וגובר.
הוא מבחין ליד הכוס בפתק שעליו כתוב "כל מי שרוצה לשתות-רשאי,בתנאי שישטוף את הכוס היטב לפני ואחרי השימוש. אנחנו נבדוק אחריו".
מספר מחשבות יעלו בראשו:
1.איזה שמחה שמצאתי מים.
2.שמח אני שבעל הבית מרשה לי לשתות.
3.אני צריך לשים לב שאני שוטף את הכוס כראוי.

אם נתבונן בשתי הדוגמאות הנ"ל אנו רואים שהראשונה של יחסי "עובד-מעביד" שהיא יותר ניתנת לפירוק "השותפות" מאשר הדוגמא השנייה.
אף על פי שבשתיהן התנאי הוא שכר בעבור מעשה שביקש בעל הבית, בכל זאת במקרה הראשון יותר קל לפרקה וזה משום הסיבה:
שבמקרה השני הוא זוכר ומרגיש כל רגע ורגע שחייו תלויים בבעל הבית!

הבה נתבונן,לאיזה מהמקרים הנ"ל דומה עבודת ה' יתברך?
לכן תחילה נציין מספר קטן של פרטים על הקשר בינינו לבן הקב"ה:
תחילת הויתו של אדם היא אין ואפס מטיפה סרוחה ומדם, שגם הן נוצרו ממאכל האדם שהתפרק בגוף, והקב"ה נתן בבשר הדומם הזה נשמה, ונתן לו צורת חי (עובר),
נמצא במקום מוגן בצורה של עריסת תינוק, כל אשר נצרך לקיומו והתפתחותו מגיע אליו בשירות "אקספרס".
עד אשר הגיע העת הכי טוב בשבילו לצאת וגם אז הוא יוצא ללא כל תחבולה ומאמץ מצידו
אלא רק על ידי רחמי הבורא יתברך (וגם כאשר ישנם מקרים שצריך התערבות רפואית בוא ונתבונן,מי נתן לרופא הראשון שגילה את הרפואה את חייו? מי נתן לו את חכמתו? מי נותן לו יכולת פיסית להגיש עזרה כעת? נמצא שגם הרפואה היא מאת ה',רק שנעשית על ידי שליח.
חשוב לציין שצריך להכיר לרופא טובה שהרי "הקב"ה מגלגל זכות על ידי זכאי".
וישנן גם הלכות מפורטות מתי חייב להישמע לרופא ומתי צריך בירור ואין זה המקום להאריך בכך). ואח"כ יוצא לאוויר העולם ללא חושי ראייה וריח (כדי שלא ינזק מהשינוי הקיצוני).
הבורא זימן שהדם של אימו יהפוך לחלב.
הילד גדל ומתפתח ללא יכולת להבחין בין טוב לרע. כי אילו היה מבחין בכך בעת התפתחותו והיה רואה אחרים שמצליחים לדאוג לנקיותם, תנועותיהם וכו'...
אזי היה מצטער צער עמוק על חוסר הצלחתו והיה אולי מתייאש לנסות (נתאר לעצמנו תינוק שמנסה לאכול עם כפית, איזה מחזה מצחיק. איך היה מגיב אדם בוגר שרואה כיצד כולם צופים בו בשעה שהוא מפספס את פיו ואז כולם מחייכים וצוחקים. והוא יודע שהם כולם מסתדרים יפה עם הכפית, האם היה רוצה לנסות לידם שוב? איזה תעצומות נפש צריכים מבוגרים לעשות משהו מבלי חשש "מה יגידו").
ותיקצר היריעה מלפרטם ומקורם בספר "חובות הלבבות" בשער הבחינה.
אבל הכלל העולה שהקב"ה מחייה את האדם מתחילת יצירתו ועד יומו האחרון. וכל חיותו של האדם הכל בידי הקב"ה, מי יכול לדעת כמה יחיה, איך יחיה, האם ינשום בדקה הקרובה?...
עד כדי כך שאין הבדל בין אדם שקוצב לב מפעיל את ליבו, ודיאליזה עושה את פעולת הכליות, ומכונת הנשמה מנשימה אותו, לבין כל אדם בריא לחלוטין! שניהם בידיים של הקב"ה זה על ידי מכונות שהקב"ה נתן לאדם לגלות, ואילו זה חי על ידי "מכונות" שקיבל בעת יצירתו. אם כן אילו פינו מלא שירה כים... אין אנחנו מספיקים להודות לך....

אז לגבי מה ששאלנו, נראה שהקשר בינינו לבין הקב"ה דומה יותר למקרה השני (כוס מים) משום שבשניהם חיותו של האדם תלויה ברחמי "בעל הבית". ואילו במקרה "עובד-מעביד" תמיד אפשר למצוא עבודה אחרת, אבל עבודת ה' היא חיינו ואורך ימינו...

אם כן שורש הבעיה היא שאנו מקיימים עם הקב"ה מערכת יחסים של "עובד-מעביד" ושוכחים שמדובר פה במערכת יחסים שקרובה יותר לקשר של "מלך-עבדים". ולא חס ושלום מלך רודן שרוצה ברעתנו אלא כפי שהזכרנו מקצת חסדיו ואת השאר אי אפשר למנות.
ובתמורה לכך שהוא נותן לנו הכל אז מה הוא מבקש? שנשתמש בעולם הזה על פי חוברת השימוש ליצרן (תורה) וכך לא נשחית את המוצר (האדם והעולם) כפי שאנו רואים מה שקרה לאחינו הטועים והתועים שסטו מדרך אבותינו הקדושים. התורה אינה אומרת "אסור", היא רק אומרת "מה?", "כמה?" ,"מתי?", "איך?", "איפה?" והאבסורד הוא שאחרי שמקיימים את המצוות יש שכר בעולם הזה (כגון חיי נפש שלווים) ושכר בעולם הבא, שכר ניצחי! על מה?! על זה שלא מרדנו במי שאת כל חיינו אנו חייבים לו...

אם נעמיק בנקודה הזו אנחנו נפסיק להיפגע ויתרה מכך נדע שאין תועלת לפגיעה בכך שנעזוב את השם יתברך...
בפרט שידוע שאין יסורים ללא עוון, "ואת אשר יאהב ה' יוכיח" על מנת שיחזור בו מדרכיו המקולקלות, ומי מאיתנו יכול לומר שהוא נקי מעבירות עד כדי כך שהקב"ה מייסרו בחינם?
והאם לעזוב, זה יהיה הפתרון? הרי הקב"ה שולט בכל הבריאה, וכי ישנה אפשרות לעזוב את ה'? "אם אסק שמיים שם אתה ואציעה שאול הינך"
מתפלל להצלחתך