גילוי מהפכני

היה זה לפני כמאתיים שנה, בראש חודש סיון שנת תקצ"ו. העיר לומז'ה לבשה חג, רחובות העיר צוחצחו ומורקו מבעוד מועד, בית הכנסת הואר באור יקרות וכל הקהל כבר יצא אל פאתי העיר, ממתין לבוא המרכבה המיוחלת. יום חג הוא לעיר לומז'ה, תושבי העיר עטופי שיראין וילדי תשב"ר בבגדי שבת כבר עמדו משני צידי שער העיר, ממתינים לרגע הגדול...
הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל. גאון העולם ששמו נודע למרחוק, עתיד להגיע בעוד שעה קלה ללומז'ה. לב מי לא יתרגש, אין נפש יהודית שאינה רוטטת. תלמידי החכמים התכוננו בקושיות סבוכות, אנשי המעש ערכו את ההכנות הטכניות לביקור המרומם, וידיהן של נשות החיל לא משו מלסדר ולהבריק, לנקות ולבשל, להכין ולערוך...
בשעה היעודה נראתה המרכבה מגיחה מן האופק, ואך ירד ממנה הגאון פרצו כל התושבים בשירה אדירה, וליוו את הגאון אל בית האכסניה. נקבעו שעות מסודרות לימי הביקור, מתי ימסור הגאון דרשות, באלו שעות יקבל קהל, היכן יתפלל ובאלה אירועים ישתתף. הכל נקבע מראש, ובהגיע שעת קבלת הקהל - צבא קהל גדול על בית האכסניה, נכנסים ומתברכים, שואלים ונענים, מביטים ומתרגשים.

בין הבאים, נראו גם רבי הירש לייב ורעייתו עטיל, ובנם בן ה-15, משה נח. אך נכנסו לפני הגאון, ומיד פרץ שטף דמעות מעיניה של האם: 'רבינו הגדול, את עצתך אנו שואלים וישועתך אנו מבקשים. משה נח יקירנו זה, התברך בכשרונות טובים ומועילים, אין כמוהו לפענח תרגילים בחשבון, חידות סבוכות, תשבצים קשים... כל זאת עד לרגע בו הוא פותח את הגמרא הקדושה, וכל המילים כמו מרקדות לפניו, ראשו אטום, אף מילה אינה מובנת ואף אות לא מאירה!'
האשה התייפחה ארוכות, והוסיפה: 'תשעה אחים לו, למשה נח שלנו, כולם עילויים המתמידים בתורה, עדיים לגאון ותפארת. גם משה נח עילוי ומוכשר, אך כל זאת במקצועות החול בלבד, ובלימודי קודש - הכל אטום וסתום בפניו. הגמרא כמו סגורה וחתומה בעיניו, והוא לא מבין בה מילה. מה נעשה?'
רבי עקיבא איגר הקשיב לזעקתה ונאפף שרעפים. הכאב שעלה מדבריה היה גדול, והמצוקה שהציגה - אכן לא מובנת ולא פתורה. ילד כבן 15 שמבין הכל, מוכשר וגאון, אך רק התורה חתומה בפניו... כמה כואב! הוא הרהר קלות, ואז השיב: 'ראו נא! אנו יודעים כי מאכלים אסורים הם שיכולים להשפיע לאטום את המוח, לסגור את חדרי הלב מהבנת דברי התורה. אין זאת אלא שכנראה בנכם נכשל מתי שהוא במאכלים כאלו, ולכן עלתה לו כזאת...'
האשה שמעה את דבריו, וקפצה כנשוכת נחש: 'רבינו הגדול! הרי מעודנו אנו כה מקפידים וזהירים בכשרות המאכלים, רוכשים עופות רק מהשוחט המומחה ביותר ומדקדקים בכשרות המאכלים. האומנם? כיצד קרה הדבר, ואם קרה - המעוות לא יכול לתקון, והנזק אינו בר תיקון?'
רבי עקיבא איגר נאנח בצער, והשיב: 'אני מאמין שאתם שמורים וזהירים, ובאמת קשה לדעת כיצד זה קרה, אך ברי לי כי אטימת הלב מהבנת התורה - מקורה במאכלים שאינם כשרים, שאין לדעת כיצד הגיעו לפיו, אולי במקומות זרים או מי יודע היכן ומתי...'
הגאון עצר לרגע, מניח להורים לעכל, ומיד גילה להם דרך תיקון: 'אך אוכל לגלות לכם דרך, כיצד ניתן בכל זאת להציל את הילד, לפתוח לו את הראש ולהעניק לו את היכולת להצליח בלימוד התורה. הדרך הזו היא לעמול בתורה מתוך הדחק, המון לימוד תורה מתוך הדחק, שיעמול הרבה בתורה מתוך הדחק' - שב הגאון על דבריו האחרונים כמה פעמים, ובירכם בשלום.

הם יצאו מעמו המומים ונסערים, מצחם חרוש קמטים, מגלגלים בזכרונם את שנות חייו של בנם. רבי צבי הירש ורעייתו ערכו כמה בדיקות, תחקרו את הילד מתי אכל מחוץ לבית, אולי נקלע פעם לשמחה לא צפויה או נתקע בדרך במקום כלשהו. אפס, כי לא נמצא כל פתרון לתעלומה... גם הילד עצמו היה שותף למאמץ, ובסופו של דבר נזכר כי היה פעם אחת, בה הלך לחתונה ללא ידיעת הוריו, לפני כעשר שנים...
'כשהייתי בן חמש', סיפר הילד לאט לאט, דולה את הפרטים מירכתי זכרונו, 'זכורני שפעם אחת שבתי מהחיידר, ועברנו דרך המלון שבעיר, בו נערכה חתונה. זה היה בימי החנוכה, וכיוון ששבנו מוקדם מהלימודים - החלטנו להציץ בחתונה המפוארת שנערכה במלון. המחותן בדיוק נקלע לפנינו, והציע לנו לאכול ירך עוף. מי יודע, אולי בזה מדובר?'
ההורים התפלאו מאוד, הן המלון המדובר ידוע בכשרותו המוקפדת, ובעליו - הוא יהודי ירא שמים בשם רבי אליעזר טרונק, שקשה להאמין שיצאה מכשלה מתחת ידו... האירוע המדובר נחקר ונבדק, פנקסים מצהיבים ומאובקים הועלו מהמרתף, עד שהתברר שמדובר בחתונתו של יהודי בשם י. א., שנישא בזיווג שני ביום שני דחנוכה שנת תקפ"ו...

בירור נוסף העלה, כי חתונה זו נערכה בניגוד לדעת גדולי הדור שאסרו את קיומה, ובראשם הרה"ק בעל התניא זי"ע שאף כתב מכתב חריף וחמור כנגדה, אסר גם על השוחטים לשחוט עבורה שום בהמה ועוף, והוסיף ופסק כי: 'אם ישחטו - תהא שחיטתם נבילה!' - כלשונו במכתבו. אלא שהמכתב הגיע ללומז'ה הרבה אחרי החתונה המדוברת, שנערכה בשוגג בלי שאיש מתושבי לומז'ה ידע על האיסור החמור...
'ומכאן', - סיים רבי הירש לייב לחבר את הפאזל ודיווח לרעייתו ולבנו - 'מכאן המאכל האסור שטמטם את מוחו של בננו משה נח, והוביל לכך שהוא לא מצליח להבין אף מילה מדברי הגמרא...'
לנוכח הגילוי המרעיש, נחרד ליבם של ההורים ושל בנם הקטן. התברר כי גאון הדור צפה למרחוק, הילד אכן נכשל במאכל אסור לפני עשור, ומאז - הדבר משפיע עליו. אין לו תקנה זולת לימוד הרבה תורה מתוך הדחק כפי שציווה הגאון, ולא נותר אלא להתחיל במלאכת התיקון, ולשולחו למקום תורה בו יעמול בתורה מתוך הדחק...

לאחר פרק זמן קצר שהוקדש לבירורים, ולאור רצונו הכנה של הנער ששאף לתקן את הנזק שנוצר וביקש לזכות להבנת דברי הגמרא, הוחלט לשולחו לירושלים של מעלה של אותם ימים, שגאונים עמלו בה בתורה מתוך דוחק. בעיניים מצועפות בדמעות נפרדו בני המשפחה ממשה נח, וליוו את הנער הצעיר לספינה הנוסעת לארץ ישראל. לאחר מסע מייגע הגיע הנער לירושלים, ושם פעמיו לבית מכרו של אביו, רבי יעקב קאפל שפירא זצ"ל, מדמויות ההוד של ירושלים באותם ימים.
הוא הביא עמו מכתב, בו כותב אביו לידידו: 'בהמשך למכתבי הקודם, בני משה נח עולה לירושלים בכוונה טהורה ללמוד תורה מתוך הדחק. הנני מבקש ממך, שמור עליו כבבת עין, מפיתך בלבד יאכל, וממשקה ביתך בלבד ישתה, ועל שולחנך יסב. חנכהו ללמוד וליגע בתורה מתוך התמדה, כי תורה מתוך הדחק לא מצאתי אלא בירושלים, ומשום כך הנני שולחו לשם...'
ואכן, רבי יעקב קאפל פתח את ביתו בפני האורח, והתמסר לסייע לנער לעמול בתורה מתוך הדחק, כשאיפתו הטהורה. הנער החל לעמול בתורה בבית מיטיבו, ולאט לאט חש כי שערי הגמרא נפתחים בפניו. כשראה שלראשונה הוא מבין את קושיית הגמרא, התלחלחו עיניו בדמעות אושר טהורות, וכשהצליח לחזור על הקושיא והתירוץ בעל פה - עיניו ברקו באושר, דומה שלא היה מאושר ממנו...

וכך, במשך 3 שנים, הוסיף הנער ועסק בתורה מתוך הדחק, כשמזונו מצוי בצמצום רב והוא מתאמץ להימנע ממותרות ולהסתפק במועט. ואכן, הנער עלה ונתעלה במעלות התורה, עד שזכה אף להיבחן אצל הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל - רבה של ירושלים באותם ימים, אשר מצאו כחריף ובקי, והציע את העילוי הצעיר לחתן לביתו של רבי יוסף קובנר, מנקיי הדעת שבירושלים. ועד סוף ימיו המשיך רבי משה נח לעלות ולהתעלות במעלות התורה והיראה...
סיפור מטלטל זה, המופיע בספר 'ירושלים של מעלה' בפירוט רב, חושף בפנינו את הכוח העוצמתי הטמון במזון אותו אנו אוכלים. כי המזון שאנו מכניסים לפינו הופך לחלק מאיתנו, וגם אם הילד קטן ורך בשנים - המזון אותו הוא אוכל משפיע על כל חייו, ורק כשנבטיח שהוא כשר בהחלט, בלי תירוצים, בלי פשרות, בלי פקפוקים - רק כך נבטיח שהמוח יישאר זך וצלול, מסוגל להבין ולקלוט, להתעמק ולהתעלות.
ואם חלילה נכשלנו, שגגה נפלה בידינו והגשנו אוכל לא מספיק כשר - התיקון הוא בעמל בתורה מתוך הדחק, כי התורה היא קוד שמפצח את אטימת הלב וסתימתו. אך הרבה יותר כדאי להימנע מהטעות הזו מראש, להבטיח ולהקפיד היטב על כשרות המזון שלנו, ועל כשרות המזון שאנו מעניקים לילדינו. רק כך נבטיח להם את איכות החיים הטובה ביותר, ואת מיטב הכלים והיכולות לגדול, לפרוח ולהצליח, ולהעניק לנו מלא חופניים נחת!