הבטחה מסוכנת במיוחד

בית הכנסת הקטן של כ"ק האדמו"ר מקופיטשניץ זי"ע באיסט סייד שבמנהטן - ניו יורק, המה מאדם ביום שמחת תורה. ההקפות נמשכו שעות ארוכות, כשהכל רוקדים ושמחים, בראשות הרבי המפזז לפניהם כשפניו להבים. לפתע נפתחה הדלת, ואל בית הכנסת נכנס יהודי שפוף ונמוך קומה, שפניו מכוסות דוק של עצב ועיניו כבויות. הוא נכנס לבית המדרש, בהה מהצד בנעשה בו, ונראה כאבל שנקרה לסעודת משתה שלא יודע מה לעשות עם עצמו...
כמה דקות חלפו, והרבי הבחין ביהודי הזר שנקלע למקום, שהכרת פניו מעידה על העצב והדיכאון בהם הוא שרוי. הרבי לא נתן למצב זה להימשך, ועל אתר הזמין את היהודי הזר להצטרף למעגלים המפזזים בחדווה. הלה משך בכתפיו במבוכה, אך הרבי לא אבה לוותר על המצוה לשמח את לבו, וקרא לו לחדרו.

כשהלה נכנס החדרה, נמסו חומות העצב שלו אל מול גלי החום והאהבה שהרעיף עליו הרבי. די מהר נפתחו ארובות עיניו, דמעות רותחות התחילו לזלוג מהן, כשסיפר מיהו, מהיכן בא, ומה כל כך מדאיג אותו ומעכיר את מצב רוחו:
'היגרתי לארצות הברית לבדי', סיפר היהודי הזר באנחה כבידה, 'תכננתי שכל המשפחה תבוא אחריי, אך בינתיים החלה המלחמה הנוראה וכל המשפחה נותרה שם - באירופה הבוערת, תחת מגפי הנאצים ימח שמם. אין לי מושג מה קורה איתם, אין לי כל מידע על גורלם, אינני רוצה לחשוב מה עובר עליהם, קשה לי להאמין שעוד אזכה לראותם, אנה אני בא...'
הוא מחה את דמעותיו והמשיך: 'כבר מזה כחודשיים ימים אני במשבר נפשי, אינני יוצא מהבית, לבי נעצב על שאני כל כך לבד. לא יצאתי מהבית בראש השנה, ויתרתי על התפילות בבית הכנסת ביום הכיפורים, לא ביקרתי בסוכה בימי החג. הדאגה לשלומם מעבירה אותי על דעתי, אני עצוב וחרד ודואג מהעובר עליהם שם, בעמק הבכא. במצב כזה, הלא טוב מותי מחיי...' - - -
הרבי שמע את הדברים, ואנחה כבידה נעקרה מליבו. השמועות על הזוועה המתחוללת בגרמניה ושכנותיה, החרידו כל לב, הטילו אימה בקרב כל יהודי. והנה עומד לפניו יהודי שברח בזמן, ניצול מגיא ההריגה, אך מצב רוחו שפוף, הוא עצוב ודואג לשלום בני משפחתו. כיצד אפשר לשמח את לבו? כיצד אפשר לעודד את רוחו?

הרבי עצם את עיניו בדבקות, וכעבור שעה קלה נענה בחיוך רחב: 'הריני מבטיחך נאמנה, ידידי היקר', שח לו הרבי וטפח על שכמו, 'שכל בני משפחתך בוא יבואו ברינה לארצות הברית, יינצלו בדרך לא דרך. שמח עימנו רבי יהודי, כי אין צורך לדאוג, עד ימי החנוכה שיחולו בעוד כחודשיים - תזכה לראות את כל בני משפחתך כאן, בריאים ושלמים, על אדמת אמריקה!'
כשמוע היהודי את דברי הרבי, זיק קטן של תקוה ניצת בעיניו, אך זה עדיין לא הספיק. 'אין לי ספק כי הרבי רוצה לראותם מגיעים לארץ מבטחים, ואני שמח על ברכת הרבי והבטחתו. אך בסופו של דבר, הרי אין הדבר תלוי לא בי ולא ברבי, ומי ערב לי כי כך אכן יקרה, מי יערוב להבטחתו של הרבי כי אכן בני משפחתי יבואו הנה בריאים ושלמים בתוך כחודשיים?'

הרבי הבין כי ניצוצי ספקנות עוד נותרו בלבו של היהודי ומעכבים את שמחת לבו, ונענה ואמר: 'עולם הבא שלי יהיה ערב לך. הריני מבטיחך נאמנה, כי אם בני משפחתך לא יגיעו לארצות הברית עד ימי החנוכה הקרובים - כי אז אני מאבד את כל חלקי בעולם הבא!'
היהודי שמע את הדברים, ונחרד לבו. הרבי למעשה ממשכן את העולם הבא שלו, את כל שכרו על עבודתו בקודש כל ימי חלדו, בגין ההבטחה כי משפחתו תצליח להימלט מאת הרעה ותגיע בשלום לארצות הברית! עתה הבין כי ההבטחה רצינית ומשמעותית, אבן גדולה נגולה מעל לבו, והוא שב לבית הכנסת והצטרף לריקודים מתוך רוב שמחה ואושר.
ימים ושבועות כסס היהודי את ציפורניו בהמתנה, מצפה למימוש ההבטחה עליה הטיל הרבי את כל שכרו הנצחי. לבו נקרע בין תקוה לדאגה, כאשר מחד גיסא - ברור כי בדרך הטבע אין כל אפשרות לברוח מאירופה העולה בלהבות, ומאידך גיסא ניצבת הבטחתו המפורשת של הרבי כי בני משפחתו יצליחו להגיע בשלום.

קרוב לחודשיים של מתח ורגשות מעורבים עברו עליו, עד שאכן כן, ימים ספורים לפני חנוכה, התבשר כי בני משפחתו הצליחו להגיע בשלום לארצות הברית. עוד כמה ימים חלפו, ובערב חנוכה, שעות ספורות לפני שהדליק את הנר הראשון, נשמע דפיקה מרגשת בדלת...
עיניו נפערו בתדהמה, לבו הלם בפראות, והוא הסתער על ילדיו בחיבוק אוהב. 'לא ייאמן!' - קרא שוב ושוב, מבקש לוודא כי אינו חולם. דמעות נרגשות זלגו מעיניו, הוא התקשה להאמין כי שאיפתו הכמוסה אכן קמה וגם ניצבת לקראתו - הוא מתאחד עם בני משפחתו, נגד כל הסיכויים! שעה ארוכה של התרגשות עברה על בני המשפחה המתאחדת, ואז הוא קם ואמר: 'עלינו ללכת לרבי, להודיעו כי הבטחתו התקיימה, להודות לו מעומק הלב!'

הרבי קיבל את בני המשפחה בשמחה רבה, שמח לשמוע כי אכן ניצלו מגיא ההריגה והצליחו להגיע בשלום ליעדם. ואז הוסיף משפט מטלטל שכדאי שכולנו נדע:
'אספר לכם משהו', אמר הרבי והקפיץ את מד המתח בחדרו לגבהים, 'כשלקחתי סיכון על כל חלקי בעולם הבא, היה זה סיכון אמיתי. זה לא שידעתי או תיארתי לעצמי שהם יבואו, פשוט נטלתי על עצמי את הסיכון לאבד את כל חלקי בעולם הבא - - - '
הנוכחים נחרדו. עד עתה חשבו כי הרבי חזה משהו ברוח קדשו, אולי היה לו מידע חשאי בכוחו הרוחני. אך עכשיו הרבי מצהיר בפניהם כי באמת לא ידע דבר, ובאמת סיכן את כל חלקו בעולם הבא...
הרבי המשיך: 'ולמרות זאת נטלתי עליי את הסיכון האדיר הזה, כי זה היה כדאי. הרגשתי שמילותיי אלו משמחות את היהודי העצוב שלפניי, והיה כדאי לי לאבד את חלקי בעולם הבא כדי לשמח יהודי!'

ובדברים אלו של הרבי, נפתח לכולנו חרך עוצמתי, צוהר המאיר את תפקידנו: כדאי לאבד את כל העולם הבא, להפסיד את כל השכר בגין כל המאמצים שלנו בעולם הזה, כדי להביא יהודי לשמחה, כדי לגרום לו להיות מאושר!
את הסיפור הזה סיפר הרה"ק בעל ה'בית ישראל' מגור זי"ע על ציון קדשו של האדמו"ר מקופיטשניץ זי"ע בטבריה, וציטט מפיו כ"ק האדמו"ר מביאלא שליט"א מרמת אהרן, כשהמסר שבסיפור זועק: יהודי לא נמדד רק בתפילה נרגשת למען אחיו, ברצון כנה להביא לישועתו, אלא בדאגה הכנה לשמח את זולתו, לגרום ליהודי עצוב ומדוכא שמחת חיים וחיוך על פניו. הישועה היא כבר תוצאה מחוייבת המציאות, כי כשיהודי מתמסר לשמח את זולתו - הוא פותח שערי ישועות!
כי ברגעים העילאיים בהם יהודי משמח את זולתו - נפתחים בשמים מעיינות יוצאי דופן של ישועות, שמחות, התפתחויות נפלאות. כשיהודי מתמסר לשמח את לב רעהו ולגרום לו לחייך, כשיהודי פועל כדי שיהודי אחר ישמח אף יעלוץ - באותם רגעים נפתחים שערי שמחה מיוחדים בשמי שמים, דרכם עוברות ישועות נדירות ונכספות!

עתה מגיעה יממה כזאת, יוצאת דופן, ייחודית, נדירה, ששמחה, שמחת הזולת - היא מהותה ועניינה. יממה בה כולנו יכולים לשמוח ולשמח, לנצל את שמחת ימי הפורים כדי לברך מעומק הלב, להשרות שמחה סביבנו, להעניק תחושה של אושר מרגש לכל יהודי. הבה ננצל את הימים הללו כדי לשמח את הזולת, לברכו על כוס יין מלא מתוך שמחה שופעת, ונפתח לנו ולזולתנו שערי שמים, נשפיע ממרומים אוצר של ישועות!