כשרות הממון

בראשית תקומתו של היישוב בירושלים, עמד ברבנות העיר הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל. אותו גאון הוא שעמד ותיקן את העירוב בין היישוב 'החדש' – שנבנה מחוץ לעיר העתיקה, לבין היישוב 'הישן' - העיר העתיקה. הרב סלנט הוא שעמד ומדד את גבולות העירוב, הנחה את העוסקים במלאכה, השיב לשאלות השוטפות וגם עסק בתיקוני העירוב.
להפתעת הכל, גם את הוצאות הקמת העירוב, מימן רבי שמואל מכיסו הדל. הוא לא ביקש פרוטה שחוקה אחת מקופת הקהילה, עמד על כך כי רצונו הוא לשלם את כל הוצאות העירוב מממונו האישי. פרנסי העיר ראו ותמהו: 'הן הרב מתפרנס בדוחק רב, והקמת העירוב היא הוצאה שעל קופת הקהילה לשלמה. מדוע הרב רוצה כל כך לשלם את העירוב דווקא מכספו?'

נענה רבי שמואל והשיב, כמסופר בספר 'שמחים לשמרו': 'הלא גילו לנו חכמינו, כי רוב בני האדם נכשלים בגזל. פרוטה אחת או יותר, מחוסר שימת לב או בשוגג, אבל זה המצב. ומה התקנה של אדם שנכשל בגזל ואינו יודע ממי? לעסוק בצרכי רבים, ובכך הוא משיב ממון למי שגזל ממנו, שבוודאי נמנה על אחד הנהנים מתרומתו. לפיכך חפץ אני לשאת לבדי בנטל הוצאות העירוב, כי כל תושבי ירושלים ייהנו מהעירוב הזה, ונמצא שהשבתי להם את גזילתם!'
כמה צריך להיזהר בפרוטה אחת, וכמה צריך לפעול להשיב ואף אגורה אחת. העצה של 'צרכי רבים' היא גאונית: אם אדם כרבי שמואל, גאון בזהירות בממון חברו, פעל כה רבות כדי להשיב גזילות נשכחות באמצעות צורכי רבים, על אחת כמה וכמה שאנשים כמונו עליהם להשתדל לעסוק בצורכי רבים, לעשות משהו למען הכלל מכספם, כדי להבטיח שאם חלילה נכשלו - יתקנו זאת במימון צורכי רבים, ובכך נבטיח את ידינו וליבנו נקיים וזכים!

עם צאתנו מהימים הקדושים והמרוממים, ימי השמחה והתרוממות הרוח שהיו מנת חלקנו, אנו שבים ופותחים בהתרגשות בסדר פרשיות התורה, ויוצאים לחורף בריא ורענן, מתוך אושר וגיל. וכבר בראשית החורף, בשבוע זה, טמון עבורנו מסר חשוב הבוקע ועולה מפרשת השבוע, המספרת את סיפור בני דורו של נח, המבול, ותחיית היקום לאחריו.
הדבר החשוב ביותר לכולנו, בכל מקום ובכל זמן עלי אדמות, הנכס היקר לנו מכל, הם ילדינו האהובים. בהם נשקיע את מיטב כוחותינו, עבורם נתמסר לילות כימים, למענם נקדיש כל משאב ומאמץ. אנו עושים הכל למען חינוכם המיטבי, אנו מתפללים ללא הרף למענם, ואנו משתדלים להעניק את מירב ומיטב התנאים ולגדלם בהצלחה ולרוות מהם רוב נחת.
כדי שנצליח להגיע ליעד הזה, כדי שאכן נזכה לממש את השאיפה הנכספת מכל - לראות בהצלחתם, ישנו תנאי מקדים שתלוי רק בנו, בכלל לא בילדינו. יש משהו שמשפיע עליהם בעוצמה כבירה והוא נתון לשליטתנו הבלעדית ממש, וכדאי לייחד אליו תשומת לב. התנאי הוא, שהאמצעים, מקורות המימון והמשאבים שאנו מפנים לחינוך ילדנו, יהיו כולם ממקור טהור וזך, כפי שעולה מדברי הגמרא במסכת בבא מציעא דף פ"ה, שם מסופר כך:
היו אלה ימים אפלים בהם היה חשש כבד כי חלילה תשתכח תורה מישראל, באין לומדי תורה צעירים. רבי חייא ראה את הנעשה, ולא יכול היה לעמוד מנגד. מה עשה? נטל זרעי פשתן, וגידלם יפה עד שנעשו ראויים להפיק מהם חוטים. קצר את היבול, השרה את הפשתן במים, ייבש את הסיבים וסירקם היטב, שזר מהם חוטים אותם הפך לרשתות ציידים. כל זאת עשה רבי חייא לבדו, במו ידיו, בעשר אצבעותיו.

עם הרשתות יצא ליערות, וצד צבאים במאמץ רב. את הצבאים שחט, את בשרם חילק לעניים, כי לא לבשר הוא נצרך כי אם לעור. את העורות השאיר בידו, עיבדם כהלכה וניקה אותם היטב. כל זאת עשה רבי חייא בכוחות עצמו, בלי לבקש עזרה מאיש, בלי לקצר הליכים, בלי לקנות מן המוכן. הכל עשה במו ידיו, עד שהיו בידיו עורות צבאים מעובדים לקלף, עליו כתב חמישה חומשי תורה, ומתוכם לימד את ילדי ישראל תורה, כדי להבטיח את המשך מסירת התורה מדור לדור.
כל מתבונן בגמרא הזו, עיניו רואות ותמהות: וכי למה הוצרך רבי חייא לכל כך הרבה מאמץ?! מדוע לא יקנה חמישה חומשי תורה כתובים, או למצער עורות מעובדים, ויחסוך מעצמו את כל העמל והטרחה הקודמים ללימוד צעירי הצאן?! וכי לא עדיף לנצל את הזמן למטרה הסופית - ללמד את הצעירים, ולפעול בכל משאבי הכח למען מטרה זו, במקום להשקיע מאמץ כה גדול בתנאים הקודמים לביצוע המטרה הזו?!

על שאלה זו השיב הגאון מוילנא זצ"ל ברעיון עמוק ובוהק: רבי חייא ידע, כי כדי שהילדים יעלו ויצליחו בלימודם, כדי שאכן יתמידו בלימודם ודברי התורה שילמדו יופנמו לליבם, על הכלים מהם הם לומדים להיות נקיים וזכים, צחים מכל ממון שאינו כשר, מכל השפעה שלילית. הוא ידע שאם יגייס כסף לקניית עורות או חומשים - מי יודע מה יהיה המקור של הכסף, עד כמה יהיה טהור וזך... מי יודע אם העורות שיקנה יהיו זכים מכל סחר מכר שאינו מהודר בתכלית, אם יהיו כשרים לחלוטין...
לפיכך, ודווקא בשל המטרה הנשגבה ששם לנגד עיניו, העדיף רבי חייא להשקיע את כל מאמציו כבר ביסוד, בתחילת היווצרות הרשתות בהן יצוד צבאים שעורותיהם יהפכו לחומשים. לא כי היה לו זמן מיותר, אלא ההיפך - כדי שמאמציו לא יהיו לשווא, כדי שמטרתו תושג באופן מובטח, הוא לא יכול לקחת סיכון של כסף לא כשר או חפצים שאינם זכים ונקיים בתכלית שיהיו בין כליו, כי רק כך יבטיח את מטרתו לדורות עולם, שהתורה לא תשתכח חלילה מישראל!

כי מי שרוצה להבטיח חינוך מיטבי – עליו קודם כל לוודא שמניעיו ומפעיליו של החינוך הזה, יהיו נקיים, זכים וטובים. מי שרוצה להבטיח את הצלחת צאצאיו, יתחיל בלהבטיח את מקורות פרנסתו והתנהלותו הכספית, ואת העובדה כי ידיו נקיות מכל ממון שלא כשר. הרי בכסף שלנו אנו רוכשים את החינוך לילדינו, בו אנו רוכשים את צרכיהם, ספריהם, בו משלמים אנו שכר לימוד ועוד – רק כשהכסף הזה יהיה נקי וזך, נבטיח את הצלחת מאמצי החינוך בעזרת ה'!

פרשת נח מלמדת אותנו, את השלכותיו הנוראיות של הגזל. דור המבול שילם ביקום שלם שהלך לאיבוד, הכל בגלל שהכסף לא היה נקי כראוי, על זה נחתם דינם. מסיפורם אנו למדים כמה חשוב להבטיח כי כספנו נקי וזך, כי ידינו נקיות מכל ממון אסור, שהשפעתו עלינו ועל ילדינו היא שלילית ומזיקה.
יתכן שפעמים נראה לעינינו שאנו זקוקים לכסף מיידי לצורך קיום המשפחה או אפילו לצורך חינוך וקידום ילדינו, אך גם אז - נוודא כי גם לטווח הארוך הכסף הזה יעמוד לטובתם, יסייע להם לצמוח ולהתפתח באופן המיטבי. ככל שהכסף שלנו יהיה נקי וכשר יותר – כך נזכה לדורי דורות של נחת יהודית אמיתית במלוא חופניים!