להגמל מהרגלים רעים

כיצד הייתם מגיבים אם, למשל, הייתם שומעים שהמלמד בכתת הגן משתמש בכוח ובעונשים כבדים, בשעה שהוא מנסה ללמד את הדרדקים את האל''ף בי''ת?! האם לא הייתם מתמלאים חרון על שילדכם היקר ספג מכות בחמת זעם, משום שלא הצליח להגות נכון שי''ן שמאלית ושי''ן ימנית?! כל הורה שהיה שומע על מקרה חריג מעין זה, היה ''הופך עולמות'' כדי לסלק את המלמד ממשרתו, וכולנו היינו מסכימים עמו שאין מקום לשימוש בכוח כדי לזרז קצב למידה, או כגורם מאיץ לתירגול מה שנלמד כבר.
ומדוע מה שנכון ב''חדר'', אינו נכון בבית?!   

מי שירצה לעזור לזולת להיגמל מהרגלים רעים שהשתרשו אצלו, אין שום סיכוי שיצליח בכך אם לא יתאזר במידה גדושה של סבלנות, ולא יהיה מוכן לעודד את מטופליו שוב ושוב לקום ולהתגבר אחר כל מעידה וכשלון. לדוגמא, אדם שהיה רגיל לכעוס ו''לצאת מהכלים'' על כל דבר קטן, הרי לא יצליח – גם אם מאוד ירצה ואף אם יבין את חשיבות המטרה- להפסיק בבת אחת ולתמיד את התפרצויות הכעס שלו. מטפל שיאמין בשיטת ה''זבנג וגמרנו'', עלול להתעצבן בעצמו ולחוש מתוסכל, בראותו שאינו מצליח לשרש מהאיש את המידה המגונה הזו.  ברם, מי שיודע ומבין שאדם שהתרגל לסגנון התנהגות מסוים יתקשה לעזוב אותו בבת אחת, יעקוב אחר המרווחים שנוצרו בין התפרצות אחת לשניה. והיה, אם יבחין שהמרוויחים גדלים והולכים, ידע שהוא מצוי על הדרך הנכונה. הוא הדין בכלהרגל רע שאדם רוצה להיגמל ממנו, כגון כניעה לתאוות, גניבה ופגיעה ברכוש הזולת, או נטיה להצקה וניהול מריבות עם חברים בסביבה. כל הרגל, עקירתו דורשת עבודה קשה, והשפעתה ניכרת טיפין טיפין. אין סיכוי להפסיק הרגל בבת אחת ובצורה פתאומית, רק כיון שכבר מבינים את הנזק שבדבר.

ואם הדברים אמורים כלפי אנשים שהתרגלו במשך שנים להתנהגות מסוימת- מה לנו כי נלין על איטיות ''תהליך הגמילה'' של ילדנו מנטיות טבעיות, שנוצרו עמו בעודו בבטן אמו?!
אנו ההורים זקוקים להמון סבלנות, בידיעה, שילד אינו קולט בפעם אחת. ולעוד יותר סבלנות- שתשמש אותנו לאחר שיובהר כי הילד כבר יודע את אשר עליו לעשות- בהמתנה איטית לתהליך ההפנמה ולרכישת יכולת התגברות על מהותו הטבעית של מי שנולד כ''עיר פרא''. לא פעם ופעמיים יספיקו לנו כדי לומר לו את אשר עליו לעשות. אין די בשבוע ושבועיים, כדי לדרוש ממנו יכולת לשלוט תמיד ביצריו ובדחפיו. הדבר אינו אפשרי- מטבעו של האדם. הדרישה אינה מוצדקת- מהיכרותנו את טבעו של האדם. ואם נתעלם מאותו טבע אנושי- הדבר גם יזיק לחינוך הילד!

לסיכום: מלאכת החינוך נמשכת פרק זמן ארוך. שיחת חיזוק או מתן ''פסק'' לילד, אינם פועלים נפלאות, אלא, מקסימום, מחלישים לזמן מה את שליטתו הבלעדית של היצר בטבעו של הילד. הרי גם אנחנו לא הופכים לאחר שיחת חיזוק אחת, לבעלי מדריגה שאינם חוטאים עוד לעולם! עלינו מוטלת האחריות להביא לידי כך, שחינוכו של הילד אכן ימשך, הרבה לאחר שהילד יצא מרשותינו ושהוא ימשיך לחנך את עצמו- כפי שאנו עצמנו מחויבים כלפי עצמנו. וברור, שאי אפשר לרצות לסיים את חינוך הילד בשיטת ה''זבנג וגמרנו''. זה פשוט לא ילך. הדבר אינו בר ביצוע. פשוט תלוש מהמציאות!