אכזבה לא ליד הילדים

הורה קורא פתק. פניו מתעוותות בכאב ואכזבה, ובקול מיוסר פונה לילד ואומר לו: ''בחיים לא האמנתי שיהיה לי ילד כזה שמתנהג בקלות דעת ואינו יודע ליטול אחריות על עצמו. האם אתה רוצה לגדול פרחח רחוב, שאין בו רצינות ולא רוחניות?!''

מה עומד מאחורי התגובה?

צורת ההבעה של ההורה הסגירה את מצוקתו וחרדתו. סביר להניח, שהוא פשוט חושש שמא לא יצליח לגדל את בנו בדרך הנכונה. מתוך אותה חרדה, הוא יצר את נימת הגערה שלו, שאמורה היתה לזעזע את הילד ולעורר בו תחושה שהוא אכן ניצב על פתחו של מדרון, כשרגל אחד כבר מונפת באויר בדרך לצניחה חופשית אל האבדון... הוא לא ביקר את התנהגות הילד ולא התמקד באופן נקודתי במה שהמלמד התלונן, אלא נטע רגשות אשמה כוללניות בלב הילד, כדי לעורר בו נקיפות מצפון שיעצרוהו מלהתדרדר- דבר שמפחיד את האב עד אימה.

השפעת התגובה על הילד: גישה מסוג זה, תיטע בילד רגשות אשמה, על שהוא אינו שומר על עצמו מרדת שחת. כאשר הורים נוקטים בגישה מסוג זה באופן שיטתי, מתרגל הילד לתחושה, כאילו ומסלול חייו מוביל אל האבדון וכל כולו מקולקל ומושחת. תדיר הוא ידאג וישאל את עצמו: ''האם אינני מתדרדר חלילה?'' גם כשיגדל, לא יסתפק בהערכה שהחברה תעניק לו, והוא יתמיד לשאול את עצמו: ''האם אני ממלא את חובתי, או שמא עדיין צועד בנתיב ההפקרות?'' שלוות נפשו תופר קשות, מאחר שההתלבטות התמידית הזאת תאכל בבשרו החי ותביא אותו להיות מתוח ולחוץ יתר על המידה המומלצת לבריאות נפשית תקינה.

פעמים שהתגובה משפיעה בכיוון ההפוך: באותה מידה שתגובת ההורים עלולה להביא את הילד לידי כך שיחיה באופן תמידי בספיקות ויוצף ברגשי אשמה, עלולות תגובות לא פרופורציונאליות של הורים ל''חומרת מעשיו'' של הילד להביא אותו לידי גיחוך וזלזול עד שהוא יפסיק להתייחס ברצינות לאשר הם אומרים. 

ראיתי מקרים, שבהם תגובה קיצונית של ההורים שהטילו אשמה כבדה על מעשים קלים שביצע הילד, הביאה לשתי התחושות המתוארות לעיל גם יחד- כשהילד מצוי בסבך המלכודת והוא נכבש תחת שתי התחושות כאחת. במצב כזה, מתוך שהילד מזלזל בדברי הוריו הנתפסים בעיניו כמנותקים מן המציאות, הוא נדחף שלא לקבל מרות, לא מהוריו ולא ממחנכיו. אך מאידך, מציקה לו המחשבה, שמא יש צדק כלשהו בדברי ההורים והוא אכן ''פושע''. אז הוא מתחיל לתהות על דרכו קלת הדעת. כדי להימלט מהמחשבות המעיקות הללו, מפתחים המתבגרים מזן זה מין אשליה,  כביכול והם שואפים להתעלות רוחנית, בה בשעה ששאיפה מעין זו רחוקה מהם מאד (או בגלל שהם באמת קלי דעת ברמה כלשהי, או משום שהדרישה הרוחנית שהוצגה בפניהם היתה גבוהה מדי וגרמה ליאוש). האשליה החיובית רק עוזרת לצנן רגשי אשמה ואינה מעודדת שום פועל חיובי. כל מי שזוכר את חבריו מהישיבה, ודאי יזכור גם טיפוס כזה, שנע בין קנאות קיצוניות לקלות דעת זוועתית.