פרשת חקת

פרשת פרה אדומה פותחת במילים "זאת חוקת התורה" והקשה בעל אור החיים צריך לדעת למה כינה למצווה זו שם כללות התורה שהיה לו לומר "זאת חוקת הפרה" או "זאת חוקת הטומאה" או "זאת חוקת הטהרה" כדרך אומרו זאת חוקת הפסח.
בספר 'דבר בעתו' מבאר על פי דברי רש"י שכיון שהיצר ואומות העולם מונין (מצערים) את ישראל, בא לומר לשון 'חוקה' גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה. ע"כ. ובמדרש רבה נאמר שעיקר התימה בזה הוא שהיא מטהרת טמאים ויחד עם זאת היא מטמאה את הטהורים, שכל העוסקים בפרה מטמאים בגדים.

וכך נאמר במדרש רבה על הכתוב (בקהלת ז') "כל זה ניסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" ששלמה התקשה כאמור מדוע מטהרת טמאים ומטמאת טהורים. ומתוך זה שינה את השקפתו בתחילה אמר "אחכמה" היינו הוא חשב שהדרך הוא להתבונן במצוות כדי להבין את טעמן. אך כשהגיע למצות פרה אדומה ראה "והיא רחוקה ממני" שהקב"ה נתן לנו את המצוות 'כפקודת מצוה'. שזה העיקר לקיים את המצוה כי כך ציוה בורא עולם כעבד הנכנע לאדוניו. ואמרו רבותינו לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את ישראל היינו על ידי קיום המצוות מבלי לדעת טעמן. לפיכך נאמר "זאת חקת התורה" כי ממצוה זו נלמד לכל דיני התורה שצריכים לקיימם כי זה רצון ה' וכך הוא ציוה. ואע"פ שיש לנו איזה טעמים במצוה, אבל עיקר הקיום הוא מפני שכך ה' ציוה, בין אם נבין ובין אם לא נבין.

ענין זה הוא בכלל האמור להלן "זאת התורה אדם כי ימות באוהל כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל יטמא שבעת ימים" גם פסוק זה נאמר בצורה כללית "זאת התורה" כאילו זה ענין כללי הנוגע לכללות התורה. ולכן דרשו רבותינו (ברכות ס"ג ב') שבא ללמד על כללות התורה, שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. וזה נאמר לא רק כגון שצריכים למסור נפש על התורה, במקרה שמחייבים את האדם לעבור על העבירות החמורות שצריך למסור נפש ולא לעבור עליהם. אלא זה אמור תמיד וכיצד ? הרי נצטווינו "וחי בהם" לכן אין מדובר כאן רק במוות פיסי, אלא גם בביטול עצמותו אל נותן התורה. וכאמור בענין המצוות שעל האדם לקיימן מתוך התבטלות לרצונו יתברך.

הג"ר אלתר שמואלביץ זצ"ל ביאר שגם את המצוות השכליות יש לקיים אותן כי כך ציוה ה', ואז זה נחשב כמצוה חוקית. כעין שנאמר באיסור דם שנפשו של אדם קצה בזה, אך היהודי שלא אוכל דם זה לא משום שדם מאוס אלא משום שכך ציוה ה'. ונתן דוגמא לכך: אם יהיה רעל בדם הרי מה שימנע מלאכלו זה לא יהיה משום שהוא מאוס, אלא משום שהוא רעל. כך גם במצוות השכליות כשאדם חושב לעשותן מפני רצונו יתברך, הרי כל הטעמים לקיום המצוה כאילו לא היו.