פרשת בשלח

בתחילת הפרשה אנו לומדים אותנו מה כוחה של 'תפילה' שבאה מעומק הלב. שכאשר בני ישראל ראו את מצרים נוסע אחריהם, מיד נאמר "ויצעקו בני ישראל אל ה'", וביארו הראשונים (רש"י, רבנו בחיי) שתפשו אומנות אבותיהם, ע"כ. ויש להתבונן בלשון הכתוב שנאמר כאן "ויצעקו", לעומת זאת כאשר היו במצרים נאמר שם "ויזעקו". שאלה כעין זו יש גם בתהילים בפרק קז שם עוסקים באנשים שהיו נתונים בצרה, יורדי הים, חבושים בבית האסורים, חולים, הולכי מדברות, וכל אחד בעת צרתו פונה אל הקב"ה בתפילתו בחלק מהם נאמר "ויצעקו" ובחלק נאמר "ויזעקו". והשאלה מתעוררת מדוע יש שינוי בלשון.

המלבי"ם  מסביר: 'במדבר' ו'בים' אמר ויצעקו – וב'חולה' ו'בית האסורים' אמר ויזעקו - כי 'צעקה' גדולה מזעקה, וכן אמר בשני אלה יצילם - ובחולה ומאסר אמר יושיעם - כי הצלה גדולה מישועה, כי סכנת הים והמדבר גדולה יותר מחולי ומאסר. עכ"ד. וביאור הדברים: כגודל התפילה כך גודל הגאולה, בדרך כלל כאשר אדם נמצא במצוקה שאין לו מוצא ממנה בדרך הטבע הרגילה, הרי הוא צועק בכל כוחו, לכן הולכי מדבריות שהסכנה שם גדולה ואין מנוס ממנה, אם ישאג עליהם אריה, או אחד מהטורפים האחרים, וכן יורדי הים באוניות שקמה עליהם רוח סערה, הרי על פי דרך הטבע קשה מאוד להנצל. והם חשים ומרגישים שאין להם על מי לסמוך מלבד על אבינו שבשמים, לכן הם 'צועקים' להקב"ה קריאה מעומק הלב. ולפיכך גם הצלתם היא הצלה מרבית שהביאם אל מחוז חפצם ובכך נפטרה הבעיה לתמיד. לכן נאמר שם 'יצילם'. לעומת זאת אדם שנמצא במצוקה שיש לה פתרון גם בידי אדם, אף אם הוא זועק בתפילה לאבינו שבשמים מכל מקום אין תפילתו מכל הלב בשלימות, מכיוון שהוא תולה קצת בתקוות בבני אדם, כגון: חולה תולה תקוותו ברופא, אסיר תולה תקוותו בסוהר או בממונים עליו, לכן גם הצלתו היא בהתאם, ושם נאמר 'יושיעם' אף על פי שבהצלתו יצא ממנה יכולה היא לחזור אליו כבפעם הראשונה, כי היא באה לו מאחרים, מה שאין כן בהולכי מדבר ויורדי הים שהליכתם היא מרצונם בלבד.

זהו גם ההבדל בין מה שנאמר בזמן השעבוד 'ויזעקו', לבין מה שנאמר כשהיו על הים 'ויצעקו'. לפי כשהיו במצרים עדיין תלו תקוה שאולי כיון שנצטרע מלך מצרים, כעת יהיה להם קצת התחשבות, לכן היה חסרון קצת בפניה להקב"ה. לעומת זאת כשהיו על שפת הים שם כבר אין להם שום מנוס, כי מצרים מאחריהם והים מלפניהם, ואין להם שום מנוס, אז הפניה ישירה מעומק הלב להקב"ה, וכאשר יש פניה חזקה מאוד אזי גם באה הישועה, אחת ולתמיד "ויושע ה' את ישראל מיד מצרים" וכפי שמשה הבטיחם "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם".

בזה יתבארו גם דברי רש"י שכתב על הפסוק "ויצעקו" תפסו אומנות אבותם בידם. ואילו בפרשת שמות על הפסוק "ויזעקו" לא כתב רש"י שתפסו אומנות אבותם. ולפי הביאור הנזכר מובן, היות ובמצרים עדיין תלו תקוה גם במצרים, ולזה לא יקרא תפסו אומנות אבותם. כי אבותינו הקדושים בטחו אך ורק בהקב"ה בלי שום תקוה שאדם אחר יושיע אותם. כמו"ש בתהילים כב' "בך בטחו אבותינו, בטחו ותפלטימו"  ופירש הרד"ק כי כמה פעמים בטחו בך אבותינו ותפלטמו מצרתם, ולא היה שקר בטחונם. וכפל בטחו לחזק הבטחון, כי לא היה להם בטחון באחר אלא בך. ע"כ. ולכן רק כאן שעמדו על הים ותלו תקותם בהקב"ה בלבד, הסביר רש"י שתפסו אומנות אבותם בידם.