Written by:
כמה חייב ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא ולהרגיש את רגשותיו של הזולת.
בסוף הפרשה יש כמה פסוקים שמתוכם נוכל ללמוד על מידותיו של הקב"ה ביחסו אל עם ישראל בדרך מופלאה, ומתוך כל נוכל ללמוד כיצד יש לנו להדבק במידותיו. בפסוק נאמר "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" בתרגום יונתן בן עוזיאל מבאר את הפסוק: וישאו נדב ואביהוא את עיניהם ויראו את כבוד אלקים של ישראל, ותחת הדום של רגליו שמוצע תחת כסאו כמו מעשה אבן ספירים, מזכיר שיעבוד ששיעבדו מִצרים את בני ישׂראל בטיט ובלבנים, והיו נשים דשות את הטיט עם אנשיהם, היתה שם נערה מפונקת הרה, והפילה את עוברה ונידוש [נרמס] עִם הטיט, ירד גבריאל ועשׂה מִמנו לבנה והעלהו לשמי מרום. והתקינו מִשׁען [ספסל] תחת הדום של אדון עולם. ע"כ. כעין זה כתב גם רש"י בשם חז"ל.

בספר 'במסילה העולה' כותב למדנו מכאן דרך הנהגתו של הקב"ה, "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" לראות כל הזמן את 'צרתן של ישראל'. ואע"פ שאין מושג של שכחה אצל הקב"ה, אבל ללמדנו שעל האדם 'לחיות את צרת הזולת' לראות מול העינים כל הזמן את הקושי והסבל הנורא. אף שכבר קושי השעבוד הנורא הסתיים, עם כל זאת עדיין היתה האבן מונחת שם, כי יש בזכירה תמידית זו לחוש את צער הזולת בתמידות. ולמדנו מכאן את מדת 'הנשיאה בעול', שאינה כלל ענין של עזרה וסיוע, אלא לחוש ולהרגיש את סבלו של הזולת וצערו. וח"ו להקשות הלב ולומר איני יכול לעזור לו וממילא למה לי לקחת ללב.

ובפסוק הבא נאמר "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ" ומבאר התרגום יונתן ואל נדב ואביהוא נערים יפים לא שלח מכתו בההוא שעה, אך נִשׁתמרה להם ליום השמיני למילואים להסעיר עליהם". ע"כ. בספר 'תורת הנפש' מעיר שיש כאן לימוד מאד נעלה ונשגב: נאמר "ויראו את אלקי ישראל" נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה אלא שלא רצה הקב"ה לערבב את שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהו עד יום חנוכת המשכן. בעיקר בכלל הגדול שבתורה 'ואהבת לרעך כמוך' בכלל המוסרי הנעלה של אהבת הבריות ופיתוח הכשרון להיות שמח בשמחת חבירו, אפילו כשלבו עליו דוי והוא בצר ובמצוק על נגעי לבו הפרטיים.
הנה נאמר "והלכת בדרכיו", בדרכיו של הקב"ה. הבה נתאר נא לעצמינו אדם שהוזמן למסיבת מרעים לשמחה כל שהיא, ויקר המקרה ואחד בלתי הגון וחסר נימוס פגע בכבודו והעליבו מאוד, והוא מאוד רוצה להגיב על כך בשטף דברים מתלהמים לעומת האדם שפגע בו. כמה מן הגבורה הרוחנית האדירה צריך אדם זה לאצור בלבו בכדי להתאפק ולמשול ברוחו להבליג ולא להשיב בכדי שלא להפריע את שמחת החבר החוגג את חגו ושמחתו.

והנה אם אדם זה מתעלה יותר ולא זו בלבד שסופג את העלבונות והבזיונות ולא נודע כי באו אל קרבנה, אלא עוד מתאמץ להמשיך להשתתף בשמחה ולשמח את בעלי השמחה ושאר הקרואים, בנוסף על ההבלגה, באמת יש כאן גבורה מוסרית ועילאית, ואכן כי מעטים הם בני עליה כאלו, ונזכור נא שחורבן בית מקדשינו הלא נגרם לנו בגלל אחד שלא ידע להבליג ולוותר על חרפתו. והענין קמצא ובר קמצא ידוע לנו למדי.

ואכן המאמר הנ"ל מלמד אותנו כאמור ענין נעלה ונשגב שנדע לוותר לשמוע את חרפתינו ועלבוננו ולא להפריע ולהשבית את שמחת חבירנו, או שמחת מסיבת התורה וכדומה, וזהו שלמדים אנו ממידתו של הקב"ה שלא העניש את נדב ואביהוא בשעתו בכדי שלא לערבב את שמחת התורה.

Latest from הרב משה דיין