עבד השם אמיתי - פרשת ויקרא

"ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר", במילה ויקרא האות אָלֶף קטנה, ומסביר בעל הטורים שמשה לא רצה לכתוב אלא ויקר מלשון מקרה, כי לכתוב "ויקרא ה' אל משה" זה יכול להישמע כמו יוהרא (גאוה), ואלו דברים נשגבים ביותר והרמב"ם אומר שהעידון הכי גדול בעולם הוא לזכות שהאין סוף ידבר אתך! ומשה לא יכל לכתוב ויקר, כי ה' הקריא לו שיכתוב ויקרא, ולכן אמר משה אני אכתוב את האָלֶף קטנה.
במדרש פרשת כי תשא כתוב שפני משה קרנו, שסיים לכתוב את התורה מפי ה' נשאר לו טיפת דיו, איך יתכן? אלקים לא כמו בשר ודם, שאדם כותב ספר תורה הוא קונה כמה בקבוקי דיו ונשאר לו קצת, אבל ה' שאמר למשה לכתוב ספר תורה, הוא נתן לו דיו מדויק ובסיום התורה "לעיני כל ישראל", יגמר הדיו! אבל כיון שה' חישבן על אָלֶף גדולה במילה ויקרא, ומשה כתב קטנה, אז נשאר קצת דיו, וה' לקח קולמוס ושכשך אותו במצחו של משה. ומזה קָרַן פני משה. ובזה הראה ה' למשה כמה הוא אוהב ענותנים!

קודש הקדשים של המידות זו מדת הענוה (עי' אורות אליהו חלק א' עמוד 47) ואומר שלמה המלך "מה שעשתה חכמה כתר לראשה, עשתה ענוה עקב לסולייתה"! הכתר של החכמה זו הסוליה של הענוה, כי יכול להיות אדם גדוש בחכמה אבל בכל מקום שמגיע מרגישים מתח!
ישנם רבים שיש להם בנים וחתנים בני תורה, ולפעמים מגיע חתן לשבת, וחמיו רואה אותו מרחוק ואומר לאשתו "הנה הוא הגיע, הוא בא, תשמרי לו את המדבקות של הבד"ץ שלא יעשה בעיות", אחד כזה יוצר מתח וזה לא יפה.
אומר בספר "חובות הלבבות" בשער עבודת האלקים, "עבד ה' אמיתי הישיבה אתו היא עונג ומתוקה מדבש, והפרידה ממנו צער", אם הוא רוצה לחזור לביתו במוצ"ש הוא מבקש מחילה שהוא הולך, ואומרים לו, "למה, תישאר עוד קצת, אנחנו נהנים אתך", זה מראה על עבד ה' אמיתי! אבל אם אתה קם והולך, ואתה שומע שמברכים אחריך הגומל לחייבים טובות, ושפטרנו מעונשו של זה, והודו לה' כי טוב שהלך מכאן, אז כל החכמה שלך לא שוה כלום! מי שיש לו ענוה יש לו הכל. התורה לא מציינת את גדולתו של משה במדת החכמה שהיה אב החכמים, אלא "והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה".

כתוב בפרקי אבות (פ"ד מ"ד) "רבי לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח שֶׁתִּקְוַת אנוש רִמָה", כתוב כאן מאד מאד פעמיים, תהיה ענותן כפול שתים! הגאון ר' עזרא עטייה שואל, איך התנא מבקש להיות מאד מאד עניו, ואצל משה רבינו כתוב מאד רק פעם אחת! וכי מישהו יכול להיות עניו כמו משה רבינו וכפול ממנו!
אומר הרב שהתירוץ נמצא בפסוק. "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" כל אדם על פני האדמה יכול להגיע למאד מאד כמו שאומר ר' לויטס, אבל משה רבינו הגיע למאד השלישי, והאיש משה עניו מאד יותר מכל האדם, שהרקיע שחקים במדת הענוה יותר מכולם.

סיפר חתן שביקר שבת ראשונה אצל חמיו, והתפעל מאד מהענוה של חמיו, "איזה תענוג היה להתארח שם", והלך החתן ואמר לחמותו שהוא רוצה לבוא שוב בשבת הבאה, אמרה לו "תכנס לתור יש לנו עשרה נשואים, כל שבת מגיע מישהו אחר, בעוד חודשיים וחצי תבואו" אמר לה "אני מוכן לשלם", ואז הלך לחמיו ואמר לו "אני מקנא בענוה שלך, תרשה לי לבוא עוד שבת", אמר לו "תבוא נשמה, הבית שלך", איזה חם טוב שנותן חמימות.
ומאידך יש חם שיושב על יד השולחן כמו כלב "רוד-ויילר", קשוח, אי אפשר לאכול ליד אחד כזה, יש לו וריד ליד הצואר שמתנפח לו וזה סימן שהוא עצבני ברמה גבוהה, בכל רגע הוא עלול להתפרץ, וזה במנה הראשונה, ואחר כך "מתנפח לו הקפיץ" והורס את כל האוירה! גם גאותן וגם כעסן, ה' יצילנו!

הגאוה חמורה מן הכעס, והיא השורש של הכעס. למה אתה כועס כי אתה בעל גאוה! הגאותן אומר, אני אמרתי, למה לא שומעים בקולי, מה קורה כאן", אחד כזה מטיל אימה ולא סובלים אותו.
אבל הענותן מקבל מתנות מהבורא, ואומר שלמה המלך "ולענוים יתן חן", חן – ראשי תיבות חכמת נסתר! וזוכה לרוח הקודש, אבל יש כאלה שאצלם חן, ראשי תיבות חומר נפץ וצריך זהירות מהם ולשמור מרחק.
אבל לענוים נותנים חן, הראשון בתורה שזכה לזה היה נח, "ונח מצא חן בעיני ה'", גם יוסף זכה לחן "ויתן ה' את חן יוסף בעיני שר בית הסוהר", "ויהי יוסף איש מצליח", ענוה פותחת לאדם את כל השערים.