בגלל אבות תושיע בנים

הרב מאיר ג. שהה לצידו של הרב זאיד, על הדשא ב"חפץ חיים", מהשעה 1.30 עד 3 בלילה. ומה קרה באותן שעות בבית החולים?
מעשה מופלא סיפרתי לגאון רבי יצחק זילברשטיין. אנו מביאים אותו כפי שפורסם בהמשך בקונטרס הנפלא "קול ברמה".
מעשה מופלא עד מאוד סיפר הגר"י זילברשטיין המלמדנו ארחות חיים על ההתחשבות בצער הזולת, וההרגשה שהכאב שלו הוא ממש הכאב שלי, וגם שהשם יתברך רואה את הכל ומי שמתחשב ברעהו ועושה הכל על מנת להנעים לזולת את השעות הקשות העוברות עליו, יקבל שכר טוב ממי שמשלם "שכר טוב ליראיו".

המעשה, המופיע בספר "אמונה שלמה", התרחש בקיבוץ "חפץ חיים" בעת שהתקיימה שם שבת חיזוק של ארגון "שובו", הארגון המשתייך לחינוך העצמאי ומקבל לבתי הספר שלו עולים חדשים שהגיעו לארץ ישראל הזקוקים לחיזוק רוחני וערכי.
בשבת השתתפו כמה מרצים ודרשנים שדיברו לפני הקהל בעניינים הדורשים חיזוק. האווירה כולה היתה מלאת חן והסבה עונג שבת אמיתי למשתתפים.
בין הדרשנים שהגיעו לעשות את השבת ב"חפץ חיים" היה גם הרה"ג רבי חיים זאיד, שהגיע רק עם ביתו. והנה, בליל שבת התארכו הדרשות, ובשעה 11 אמרה הבת לאביה שהיא עייפה מאוד וברצונה ללכת לחדר לישון. הגר"ח זאיד הסכים, נתן לה את המפתח והבת עזבה את אולם ההרצאות והלכה לחדר 230 שם התארחה המשפחה.
גם בתום הדרשות, בסביבות השעה 12.30 נשאר עדיין הרב זאיד באולם, כדי לשוחח עם המשפחות באופן פרטי, ולהדריכן בנתיבות היראה והאמונה. רק לקראת השעה 1.30 אחר חצות ליל שבת התפנה ללכת לחדרו.

ברם, הוא דופק על הדלת בחדר 230 ואין קול ואין עונה. הבת שהיתה אכן עייפה מאוד, שקעה בשנת ישרים, ולא התעוררה למרות הדפיקות של הרב זאיד. הוא ממשיך לדפוק, אבל הדלת לא נפתחת. הדרשן המפורסם מנסה לגשת לאולם ה"קבלה" ולתפוס פינה ב"לובי" ולישון שם, אבל גם המקום הזה כבר נסגר.
גם הרב זאיד היה כבר עייף מאוד, לאחר יום עמוס מאוד בהרצאות. בלית ברירה התיישב הרב זאיד על כיסא באחת המדשאות, הניח את ראשו וניסה להירדם.
אבל לא חולפות כמה דקות ובמקום עובר מרצה נוסף שהגיע לשבת של "שובו" בשם הרב מאיר. הוא נדהם לראות את הרב זאיד על הדשא, וכששמע במה מדובר, הודיע שגם הוא יישאר כאן לשבת על הדשא, וכך להנעים לרב זאיד את השהות הלא נעימה מחוץ לחדר.
הרב זאיד ניסה להניא את הרב מאיר מלבצע את מחשבתו, באומרו ש"הדבר מיותר, ואם לא די בכך שאני לא אשן טוב, גם אתם צריכים לסבול?" אבל הרב מאיר עמד בתוקף על דעתו שהוא ישהה לצידו במשך הלילה, על הדשא.

"הצער שלך הוא הצער שלנו, עד כדי כך שגם אם נלך לחדר לא נוכל להירדם מרוב צער, ואם כן עדיף לנו כבר להישאר כאן", אמרו ועשו.
כך ישבו הרבנים זאיד ומאיר זה לצד זה, והשתדלו להעביר את השעות באווירה נעימה. פעם זה נרדם ופעם השני, כך עד השעה 3. אז עבר במקום איש התחזוקה הנוכרי של הקיבוץ, שבידו היו המפתחות של כל החדרים, והרב זאיד שאל אותו האם יש לו גם את המפתח של חדר 230.
הנוכרי חיפש בכליו, ומצא את המפתח. הרב זאיד קם מהדשא, נפרד מרעהו הרב מאיר והלך לחדרו. הוא פתח בלאט את הדלת, ומצא שאכן ביתו שקועה בשינה עמוקה.
גם המשכה של השבת עבר בהתעלות גדולה על כל המשתתפים, ועד כאן "הקפה ראשונה" של הסיפור.
במוצאי השבת מקבל הרב מאיר טלפון דחוף מחתנו, המספר לו על אירוע דרמטי ומפעים שהיה בליל שבת. ביתו של הרב מאיר היתה צריכה ללדת, והיא ובעלה נסעו לבית החולים. והנה, מספר החתן, הרופאים ניגשים אלי בסבר פנים חמור, ומבשרים שגילו בעיה כלשהי העלולה לגרום לסיבוכים.
אם לא נתערב, ולא נעשה מאומה, העובר יהיה בסכנה גדולה, ואם כן נתערב ונפעל בנידון, העובר אולי ינצל אבל היולדת תהיה בסכנה. "אתה צריך להחליט מה לעשות" אמרו הרופאים לבעל ההמום.

לא ידעתי מה לעשות, סיפר החתן להרב מאיר. כיון שהיה זה בליל שבת, לא יכולתי להתקשר לגדולי ישראל ולהיוועץ בהם, מה שהיה לי לעשות זה לפרוץ בבכי ולבקש מהבורא שיחוס עלי וישלח לנו ישועה במהרה.
השעה היתה 1.30 בלילה. לפתע, עובר במסדרון בית החולים יהודי לא מוכר, ושואל לסיבת בכיי. כשסיפרתי לו במה מדובר, גילה שבבית החולים מאושפז מרן הגאון רבי יעקב אדלשטיין "והנך יכול ללכת ולהתייעץ איתו, גם אני הייתי אצלו זה עתה, והוא ער".
ראיתי בכך את תחילת הישועה משמים, המשיך החתן לתאר, ואכן עליתי למחלקה שבה היה מאושפז רבי יעקב, ושטחתי בפניו את הבעיה. מרן הגרי חשב וחשב, ולבסוף אמר 4 מילים שלא כל כך הבנתי את משמעותן.

"בגלל אבות תושיע בנים" וחזר על כך כמה פעמים, ולבסוף אמר "אל תעשו מאומה, בגלל אבות תושיע בנים".
החתן ממשיך לספר שהם בוודאי צייתו להוראה זו שיצאה מפיו של הרב אדלשטיין, וכאשר הודיעו זאת לפרופסור אמר הלה בתנועה של איום כזו, "אבל תזכור שאתה לוקח זאת על אחריותך". ומה קרה אחר כך? בשעה 3 בדיוק עברה הלידה בשלום רב, ולתינוק וליולדת שלום. לא התגלתה בעיה אצל אף אחד.
כל זה סיפר החתן לשווער הרב מאיר. אפשר רק לתאר את המילים הנרגשות שהיו בפיו של הרב מאיר, כדי "להסביר" לחתנו מה קרה באמת באותו זמן בין 1.30 ל - 3 בלילה ומה ה"הסבר" במילים שיצאו מפיו של הגר"י אדלשטיין "בגלל אבות תושיע בנים".

הגאון זצ"ל, שהיה ללא ספק אחד מצדיקי הדור, זכה שהשכינה תיכנס לתוך פיו, כדי להוציא משם את המילים הנכונות והמתאימות ביותר לאירוע הנ"ל. נוסיף לכך את מה שאמר פעם הרבי ה"שר שלום" מבעלז, שיהודי המכוון היטב בתפילתו, אל יתפלא אם תשרה עליו רוח הקודש, או אף אם יהיה לו גילוי אליהו. צריך רק לציין עוד, שהפרופסור בבית החולים היה גם הוא מופתע מאוד ממה שקרה, וניגש אל מרן הגר"י אדלשטיין ושאל אותו איך ידע לומר תשובה שכזו.
כמובן שהרב לא השיב לו במטבע המדויק של הדברים, שהרי כיצד פרופסור יוכל להבין את ענין השכינה הנכנסת לפיו של צדיק וכו'. הפרופסור מצידו לא נרגע עד שנישק את ידיו של מרן זצ"ל, והיה בכך קידוש שם שמים גדול.