הקדמה למשנה:
שמואל היה בדור השני של התנאים, ובירושלמי כתוב שנקרא קטן משום שהיה מקטין את עצמו, ויש אומרים שהיה מעט קטן משמואל הנביא.
ופעם אחת היו כל גדולי ישראל ביבנה, ויצאה בת קול מן השמים ואמרה שיש בכם אדם שראוי שתשרה עליו שכינה אולם אין הדור זכאי לכך, ונתנו חכמי ישראל עיניהם על שמואל הקטן, וכאשר נפטר שמואל אמרו עליו, הי חסיד, הי עניו, תלמידו של הלל הזקן. ועוד הגמרא מספרת עליו, שרבן גמליאל אמר שיעלו מחר שבעה חכמים לעליית הגג כדי לעיין אם צריך לעבר את השנה (היינו לעשות שני אדרים), וכאשר בא רבן גמליאל ראה שיש שם שמונה חכמים, אמר רבן גמליאל מי שעלה שלא ברשות ירד, עמד שמואל ואמר אני זה שעליתי ללא רשות ורק רציתי ללמוד איך מעברין את השנה, אמר לו רבן גמליאל: שב בני שב, ראויות כל השנים להתעבר על ידך (היינו ברור שאתה מן השבעה חכמים שצריכים לעיין אם לעבר את השנה), אלא שאמרו חכמים שאין מעברין את השנה אלא במזומנים לה, וממשיכה הגמרא ואומרת שלא שמואל הקטן עלה שלא ברשות אלא זה היה איש אחר, וכדי שאותו אדם אחר לא יתבייש לכן שמואל אמר על עצמו שהוא זה שלא הוזמן.
בתחילה היה שמונה עשרה ברכות בתפילת העמידה (לכך נקראת "תפילת שמונה עשרה"), ובתקופת רבן גמליאל התרבו כת המינים שהיו מתנכלים לעם ישראל ומסיתין אותן שלא לעבוד את ה', לכן שמואל תיקן ברכת "למינים ולמלשינים.." על פי בקשת רבן גמליאל.
בשעה שנפטר התנבא שמואל על עשרת הרוגי מלכות ואמר, רבן שמעון בן גמליאל הנשיא ורבי ישמעאל כהן גדול יהרגו בחרב, רבי חנינא בן תרדיון יהרג בשריפה, רבי עקיבא יסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, ושאר העם בביזה, וצרות רבות עתידות לבא עליהם.
ביאור המשנה:
שמואל הקטן אומר - היינו שהיה רגיל לומר זאת, ועיין פרק א' משנה ב'.
ושואלים המפרשים, הרי שמואל לא הוא שאמר זאת אלא זה פסוק במשלי שאמרו שלמה המלך (פרק כד' פסוק יז'), ואם כן מה שמואל הקטן בא לומר כאן? ומתרצים שהתנא בא לומר ששמואל הקטן היה רגיל לומר פסוק זה, והיה מזהיר ומוכיח אנשים שלא לעשות כן, מפני שדבר זה מצוי בין בני אדם ולכן הרבה בני אדם נכשלים.
בנפול אויבך אל תשמח - אמר הפסוק "אויבך" היינו אפילו יש לאדם איזה כעס על חברו כגון שרב עמו, או שחברו דיבר כנגדו ועשה לו דברים, מדין תורה אין לו לשנוא אותו וכמו שכתוב "לא תשנא את אחיך בלבבך", אזי כל שכן שאין לך לשמוח כאשר חברך נפל.
ובכשלו אל יגל ליבך - הפסוק מוסיף עוד שכאשר חברו נופל אין לו לשמוח אפילו בלב (אל יגל ליבך), שכמו שהוא לא רוצה שמישהו ישמח בנפילה שלו כך אין לו לשמוח בנפילה של האחר, ומה עוד שה' יתברך רואה שהוא שמח על מפלתו של חברו אזי ה' רואה אם אותו אדם חייב כמוהו ואם נמצא כן אזי ה' יתברך מפיל גם אותו.
ובתפארת ישראל הוסיף לבאר שנפילה היינו היזק גשמי וכישלון היזק רוחני, ואפילו הכי לא תשמח לא כאשר אדם אחר יוזק בגופו, או על ידי שיכשל באיזה חטא או מעשה שטות.
וכל זה באויב ישראל אולם באויב נכרי מותר לשמוח, כמו שמבואר במסכת מגילה (טו' עמוד א') שמרדכי לא יכל לעלות על הסוס והמן הרשע היה צריך להתכופף כדי שמרדכי יעלה על גבו, שמרדכי עלה נתן להמן בעיטה עם הרגל, אמר לו המן הרי רשום בנפול אויבך אל תשמח? ענה לו מרדכי דווקא באויב ישראל אבל באויב נכרי נאמר "ואתה על במותימו תדרוך".
משנה כ
שמואל הקטן אומר: "בנפול אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו".