הקדמה למשנה:
רבי אלעזר הקפר היה חי בסוף תקופת התנאים, והיה חברו של רבי יהודה הנשיא, ושל רבי חייא.
ביאור המשנה:
רבי אליעזר אומר - היינו שהיה רגיל לומר כן, ועיין פרק א' משנה ב'.
הקנאה - אדם שמקנא בחברו על איזה דבר.
התאוה - שמשך אחר תאוות ליבו, ואחר תענוגים ובילוים.
הכבוד - אדם שרודף אחר הכבוד ואחר השררה, והוא מפיל אימתו על בני אדם משום שרוצה שיכבדו אותו, ולכן אין בני אדם רוצים בקירבתו.
מוציאין את האדם מן העולם - אדם יוצא מהעולם הזה ומהעולם הבא, שבעולם הזה אין לו לאדם חיים ואינו רגוע ושליו, שכל הזמן רודף אחר התענוגות ולעולם לא מרוצה, ושרודף אחר הכבוד תמיד לא מספיק לו שרוצה עוד ועוד, ואדם שמקנא תמיד עינו צרה בשני ולא טוב לו שכן תמיד רוצה שיהיה לו יותר מהשני ונמצא תמיד רודף אחר אנשים ונהיה חולה מזה, ואין לו שום מנוחה ושמחה.
וגם יוצא מהעולם הבא שכן על ידי הקנאה והכבוד והתאוה נמצא שכל זמנו לריק ואינו יושב ולומד תורה ועושה מצוות, וכן אינו עושה מעשים טובים ואין הבריות רוצות להיות במחיצתו, ואינו נדבק בחכמים ואין מי שיוכיחו שכן.
ומצאנו בירבעם בן נבט שאמר לו ה' יתברך חזור בך ונטייל אני ואתה ובן ישי בגן עדן, שאל אותו ירבעם בן נבט מי בראש? ענה לו ה' יתברך בן ישי, אמר ירבעם לא רוצה לחזור, וכתוב במשנה בסנהדרין שאין לו חלק לעולם הבא
מעשה שהיה:
במדרש מובא משנה זו על אדם הראשון, שבשעה שבראו ה' יתברך והיה בתפארתו, היו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין, והיו מלאכי חבלה וס"מ רואים כל הכבוד שהיו עושים ולפיכך היו מתקנאים בו, ועל ידי התאוה שאדם הראשון רצה לאכול מעץ הדעת, על ידי זה נטרד אדם הראשון מן העולם.
ואמרו במדרש קהלת על העולם הזה, משל לכרם מלא ענבים, והוא סגור בגדר, עבר השועל וראה את הענבים ונתאוה להם, אולם לא מצא פתח להיכנס בו אלא חור אחד צר וקטן מאוד, מה עשה אותו שואל צם כמה ימים עד שכחש בשרו והצליח להיכנס דרך אותו חור אל הכרם, והתחיל לאכול כמה שרצה, שהגיע ימי הבציר פחד השואל מבעל הבית שיבוא ויראה אותו ואז יתפסהו, לכן ביקש לצאת ולא יכל כיוון שעכשיו הוא מלא והחור הוא צר וקטן מאוד, לכן השועל צם כמה ימים עד שכחש בשרו ויצא דרך החור ממנו נכנס, וכשיצא השועל עמד השועל על גבעה וראה את הכרם ואמר, כרם כרם מה נאים ומתוקים פירותיך, אך מה הנאה יש בהם, כשם שהנכנס אליך כחוש ורזה, כך מי שיוצא ממך כחוש ורזה, הכל הולך כלעומת שבא, והנמשל לעולם הזה שכן אוהב כסף לא ישבע כסף, וכמו האדם הצמא ששותה מים מלוחים שצמא עוד יותר, כך העולם הזה שכל שרודף עוד ועוד אחר התאוות והכבוד אינו שבע מהם, ויוצא מן העולם הזה כמו שבא ללא כלום.
משנה כב
רבי אלעזר הקפר אומר: הקנאה, והתאוה, והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.