כאשר מוקם בית בישראל, עזה שאיפת בני הזוג להעמיד דור ישרים יבורך, שכעץ שתול על פלגי מים יתן פריו בעתו- וכולם תקווה שפירותיהם יהיו משובחים בטיבם, מה שנקרא סוג א' א'. שני בני הזוג יודעים, שחינוך הוא משימה לא קלה והם משתדלים להתכונן לה עוד בטרם בא הילד לעולם. כאשר הם זוכים בשעה טובה ומוצלחת לקבל לזרועותיהם את התינוק, הם מתכוננים לקראת חינוכו בדחילו ורחימו, למען יצדיק את הציפיות שהם תולים בו. רגישותם של הורים צעירים , בכל התחומים, היא מן הנודעות. הם דרוכים לכל אוושה (רחש) קלה ממיטת הילד, כדי לזנק ולבדוק מה קורה אתו, וכל דבר קטן עלול להזעיק אותם אל הרופא.
קורה, שהורים טריים מאבדים את הפרופורציה , ושוכחים שאת הקצב של התפתחות התינוק מכתיב מי שהעניק להם אותו ובחר בהם להפקידו בידיהם, ולא הם. ההורים לחוצים, ולפעמים אף לוחצים, שהתינוק כבר יצמיח שיניים, יתהפך במטה, ישב, יזחל, יעמוד, יגיד 'אבא', 'אמא' וכו' וגו'. רק אחרי הילד הראשון או השני, הם מתחילים לקלוט שלכל ילד יש קצב משלו, ומי שמכוון אותו קצב עושה זאת בנאמנות.
לא רק בהתפתחות הגשמית דואגים הורים טריים לבן הבכור יתר על המידה, אלא גם בהתפתחות התנהגותית ורוחנית. אצל הבן הראשון הם עדיין חושבים שאפשר לחנך ''לפי הספר'', ולכן הם מצפים שתוך זמן קצר יהיה ילדם ירא ושלם. לא יבכה בלילות, לא יקנא בילדי השכנים או בתינוק הבא אחריו, ושבכלל יעשה כל מה שאומרים לו וימלא את כל הטבלה ב''וי'' רצוף... האשה קראה על גדול בישראל שאמו אמרה תחינה כלשהי בשעת הדלקת הנרות בערב שבת קודש? הרי שאם היא תעשה אותו דבר, מובטח לה שהיא מגדלת בביתה את התעתיק של אותו גדול נודע... אחרי כל התפילות והתחינות, ברכות הצדיקים וסגולות המקובלים, יהיו ההורים משוכנעים שהרך הנולד חייב להיות בבחינת ''קדוש מרחם'' ממש. וכשהדברים לא יוצאים אל הפועל והילד גדל- כמו שאר חבריו- שובב ופרוע, מסיקים ההורים, שהילד שעלה בחכתם הוא פשוט ''ילד רע'' (או מוגשם ובעל חומר גס במיוחד'', כפי שאחד מאותם הורים הגדיר פעם באוזני), או לחילופין, שהם כשלו כהורים בחינוכו והקדיחו את תבשילו.
אגב, חשוב לציין שתופעה זו, של ציפיה מוגזמת ולא מציאותית, שכיחה ובולטת בנוגע לבנים יותר מלבנות, שכן מבנות דורשים ההורים פחות מאשר הם דורשים מן הבן. ולכן זה לא חייב להיות דוקא הבכור; זה גם יכול להיות הבן הראשון שהגיע אחרי בת או שתיים, שההורים שומרים לו את כל אותן ציפיות כמוסות שליוו את הקמת הבית, ורק השביחו וצברו ''ריבית'' עם כל לידה של ''בת תחילה''...
הורים צריכים לגדל כמה ילדים, עד שלומדים שבחיים לא הולכים הדברים ''לפי הספר'' ויש הרבה חריקות וחריגות. לפעמים משלמים ההורים מחיר יקר הכולל הרבה אכזבות, עד שהם קולטים, שבעצם, מעט דברים מסתדרים בדיוק כפי שמתואר בסיפורים או בפיהם של המרצים הדגולים... רק אז הם מתחילים ''לרדת מן העץ'' ולפתח ציפיות ריאליות מן הילדים, מתוך הבנה שהבורא מנהיג את הילד בקצב משלו מבלי שהם היו צריכים להתערב הרבה ולהפריע.
כאלו ''פנים'' יש, לפעמים, להורים המתלמדים לחנך על גבם של ילדם הבכור...
עד כמה הדברים מתאימים, כמחורזים עם דברים המצוטטים בשם אחד מגדולי ישראל, שהסביר את הטעם שהבכור מקבל פי שניים מירושת אביו, משום שמגיע לו פיצוי על כל הצער ועגמת הנפש שגרם לו האב מחוסר נסיונו כשהיה לו רק אותו הבכור...
