משנה יז

הקדמה למשנה:
רבן שמעון בן גמליאל היה הנשיא הרביעי מבית הלל, (א- הלל. ב- רבי שמעון. ג- רבן גמליאל הזקן. ד- רבי שמעון בן גמליאל, {הוא התנא של נשמתנו}. ה- רבן גמליאל של יבנה. ו- רבן שמעון בן גמליאל. ז- רבי יהודה הנשיא), ועמד בראש הסנהדרין בדור של החורבן, והוא היה אחד מעשרה הרוגי מלכות, ונהרג במיתה משונה שהרומאים תפסו אותו ואת רבי ישמעאל כהן גדול, ורבי ן שמעון בן גמליאל ביקש שיהרגו אותו ראשון כדי שלא יראה במיתת חברו רבי ישמעאל כהן גדול, וגם רבי ישמעאל ביקש למות ראשון כדי שלא יראה במיתת חברו רבן שמעון בן גמליאל, ובסוף הפילו גורל מי ימות ראשון ונפל הגורל על רבן שמעון בן גמליאל שימות ראשון ומיד לקחו הרומאים חרב וחתכו את ראשו של רבן שמעון בן גמליאל, ורבי ישמעאל כהן גדול לקח את ראשו של רבן שמעון בן גמליאל והניח אותו בחיקו והתחיל צועק צעקות גדולות ובוכה בכיות גדולות ואומר "פה קדוש, פה נאמן, פה שהוציא אבנים טובות ומרגליות...", ומסופר על רבן שמעון בן גמליאל שהיה משתתף בשמחת בית השואבה שבבית המקדש והיה  מרקד בשמונה אבוקות של אש ואין אחת מהם נוגעת בארץ, ונקרא כאן במשנתנו שמעון ללא התואר של רבן, וזה מפני שאת האימרה הזאת היה אומרה עוד לפני שהוסמך להקראות בשם רב.

ביאור המשנה:
שמעון בנו אומר - היינו שהיה רגיל לומר דבר זה, (ועיין פרק א' משנה ב').
כל ימי גדלתי בין החכמים - כל חיי גדלתי והייתי אצל החכמים שהם האנשים השלמים, והבחנתי במעשיהם ובהנהגותיהם, ולכן ראוי לסמוך על מה שאני אומר, כי הרבה פעמים בדקתי את הדבר וניסיתי אותו ומצאתי שזה דבר אמת.
ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה - לא מצאתי דבר שהוא טוב לגוף אלא שתיקה, ויש בזה שני ביאורים, הביאור הראשון היינו כאשר מבזים את האדם ומחרפים אותו, הדבר הכי טוב לגוף זה לשתוק ולא להשיב שום דבר על מה שאומרים עליו, ועל ידי כך האדם אינו מתעצבן ואינו מתייחס לכך גופו נשמר יותר, כי ידוע שהתקפות לב והרבה דברים רעים באים על האדם כאשר הוא מתעצבן וכועס ומשיב חמה לזה שביזה אותו, לכן אומר התנא שהדבר הטוב לגוף זה לשתוק, והגמרא אומרת (במסכתות יומא, שבת, גיטין) שאדם ששומע את חרפתו ואינו משיב עליו הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", ומדרגתו יותר מן הצדיקים, הביאור השני הכוונה שטוב לאדם להמעיט בדיבור שאינם נחוצים לנשמתו, שעל ידי כך אינו בא לידי לשון הרע, ואינו בא לידי דיבורים האסורים, ועל ידי שממעט בדיבורו אינו בא לידי טעויות בדיבורו.
ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה - התכלית שאדם בא לעולם לעשות רצון ה' יתברך, ולכן העיקר הוא לעשות את מה שה' יתברך ציווה בתורה הקדושה את המצוות והחוקים, ואומר התנא שלא העיקר זה לשבת וללמוד ולא לעשות שום מצוות, משום שאין תכלית האדם זה לדעת את התורה וללמוד הרבה, אלא התכלית שהלימוד יביא את האדם לידי מעשה, דהיינו לעשות מצוות ומעשים טובים, וגדול העושה יותר מן הלומד ואינו עושה.
וכל המרבה דברים מביא חטא - אדם שמרבה לדבר דיבורים מביא על עצמו שלפעמים יאמר דברים שאינם נכונים, וכגון חוה שאמרה אל הנחש שאסור לאכול מן העץ ולא לגעת בו, וזה אינו נכון כי ה' יתברך ציווה שלא לאכול מן העץ אבל לגעת הוא לא אסר, ויצא מזה שאדם אכל מעץ הדעת והוא וחוה נענשו, לכך אומר התנא שאפילו דברים שהם משפטים קצרים אל תרבה לדבר, כי יכול לבוא תקלה על ידי הדיבורים שאתה מדבר, ויכול לבוא לידי דיבור של שקר או לשון הרע וכל שאר דיבורים אסורים.  

מעשה שהיה:
מסופר במדרש על מלך פרס שנטה למות, ואמרו לו הרופאים שהרפואה שלך על ידי שיביאו לך חלב של לביאה ותשתה את החלב ותתרפא, הוציא המלך כרוזים בכל העיר מי ילך להביא למלך חלב של לביאה, בא אחד מן האנשים של העיר ואמר למלך שהוא ילך להביא לו חלב של לביאה, רק שהוא מבקש מהמלך שיביא לו עשרה עיזים, והמלך נתן לו עשרה עיזים.
ואותו האיש הלך ליער והוא רואה שם לביאה אחת שהיתה מינקת את הגורים שלה, ועמד האיש מרחוק והניח שם אחד מן העיזים והתרחק, והלביאה טרפה את העז, וביום השני התקרב מעט האיש לכיוון הלביאה והניח העז השניה והתרחק, והלביאה טרפה את העז, וכך בכל יום האיש היה מתקרב עוד ועוד לכיוון הלביאה ומניח לה עז, עד שכאשר עברו עשרה ימים והיה משחק עם הלביאה ומלטף אותה, והתחיל לממש בדדים של הלביאה ולקח מהחלב שלה והלך לכיוון המלך.
והנה בחזרתו לכיוון המלך נרדם באמצע הדרך, והנה הוא רואה בחלומו את אבריו מתווכחים זה עם זה, הרגלים אומרות אין בכל האיברים כמונו, שאלמלא הלכנו לא היה הגוף יכול להגיע לכיוון הלביאה, ולכן אנחנו האיברים הכי חשובים, והידיים אמרו מה פתאום אנחנו האיברים הכי חשובים, שאלמלא לא היינו חולבות מהדדים של הלביאה לא היה אפשרות לחלוב את הלביאה, ולכן אנחנו הכי אנחנו הכי חשובים, והעיניים אמרו אנחנו האיברים הכי חשובים, שאלמלא לא היינו מראים לאדם את הדרך איך להגיע אל הלביאה לא היה יכול לחלוב את הלביאה, והלב אמר שהוא האיבר הכי חשוב, שאלמלא לא הייתי נותן את העצה למלך לא היה קורה כלום, והנה בסוף אמרה הלשון שהיא האיבר הכי חשובה, שאלמלא לא דיברה עם המלך לא היה אפשר לעשות כלום, ענו כל האיברים ללשון איך את בכלל מדברת וטוענת כך, הרי בפעולה שלקחת החלב מן הלביאה לא עשית כלום, ועוד הרי את יושבת במקום חשוך ומוסתר ואין לך בכלל עצם, ענתה להם הלשון היום אתם תודו לי שאני האיבר הכי חשובה, ואני זאת ששולטת בכם.
והנה כאשר התעוור האיש משנתו שמר את החלום בקרבו והלך למלך, והנה כאשר הגיע למלך אמר למלך "הנה החלב של הכלבה אשר ביקשת, וכאשר תשתה ממנו תבריא", מיד כעס עליו המלך וציווה לתלות את האיש הזה, והנה כאשר האיש מובל לתלייה התחילו כל האיברים רועדים, והתחננו ללשון שתציל אותם, אמרה להם הלשון עכשיו אתם מודים לי שאני האיבר הכי חשובה, וכל האיברים ענו לה ואמרו כן את הכי חשובה רק תצילי אותנו בבקשה, ומיד אמרה ה לשון לתליינים קחו אותי למלך, וכאשר החזירו התליינים את האיש למלך, אמר האיש למלך מדוע גזרת שיתלו אותי?, ענה לו המלך מפני שהבאת לי חלב של כלבה, ענה לו אותו האיש מה איכפת לך תנסה ואולי זה יהיה לך לרפואה, ועוד ללביאה קוראים כלבה, לקח המלך ושתה את החלב ונתרפא ונהיה בריא, ואמרו כל האיברים ללשון עכשיו אנחנו מודים שאת שולטת עלינו, וזהו שנאמר במשלי "מוות וחיים ביד הלשון", ואמר רבי יצחק אומנותו של האדם בעולם הזה שישים את עצמו לאילם, (ושואלת הגמרא) ואפילו לדברי תורה? (עונה הגמרא) נאמר בפסוק "צדק תדברון", היינו שלדברי תורה ידבר האדם ככל שיותר, שהרי זה דיבור של מצוה, ומהסיפור במדרש רואים איך הלשון היא יכולה להפיל את האדם או להרימו ברגע אחד, ולכן אומר התנא כאן שלא מצא לגוף טוב אלא שתיקה, שעל ידי כך נחסכים מהאדם הרבה עוגמות נפש וצרות.