משנה ה

הקדמה למשנה:
רבי מנחם עזריה מפאנו מפרש שהתנא של משנתנו (הלל) זה היה בנו של רבן גמליאל, וסידר כאן רבי בכוונה להראות איך מתקיים הפסוק "ימושו מפיך ומי זרעך ומפי זרע זרעך", שרבי יהודה הנשיא הוא הסבא, הבן הוא רבן גמליאל, והנכד הוא הלל בנו של רבן גמליאל, ואחרי זה במשנה הבאה סמך רבי יהודה הנשיא את מאמר הלל הזקן, אולם רש"י והרמב"ם כתבו שהתנא של משנתנו הוא הלל הזקן (אבי אבותיו של רבי, ומי שהיה בתקופות הזוגות עם שמאי), וגם הרשב"ץ מפרש שהתנא של משנתנו הוא הלל הזקן, אלא שרבי הפסיק במאמר הלל הזקן (שהובאו דבריו לראשונה בפרק א') כדי להשלים את כל סדר הנשיאים שהיו מבני בניו של הלל, ועכשיו חזר רבי יהודה הנשיא וכתב כאן את המשך דבריו של הלל.   

ביאור המשנה:
הלל אומר אל תפרוש מן הציבור - יש במאמר זה שלושה עניינים כלולים, הענין הראשון שבשעה שהציבור עושה איזה מצוה אין ראוי לפרוש מהם, הענין השני שאם הציבור נוהג באיזה מנהג של איסור או היתר או סתם מנהג שהציבור נוהג שלא יפרוש ממנהגי הציבור, הענין השלישי כאשר הציבור שרוי בתענית ובצער לא יפרוש מן הציבור, אלא ישתתף איתם וירגיש בצרתם.  
ואל תאמין בעצמך עד יום מותך - אל תסמוך על חכמתך ועל האמונה שלך, ואל תבטח על עוצם הצלחתך, משום שכל זמן שהאדם חי היצר הרע אורב לו ומנסה להכשילו, כמו המעשה עם יוחנן כהן גדול שהיה משמש שמונים שנה כהן גדול ולבסוף נעשה צדוקי (ועל ידי כך הוא נחשב ככופר), וגם בענייני החיים אל יסמוך על עצמו, שהרי רואים הרבה פעמים אדם עשיר וגלגל מסתובב בחיים ואותו אדם יורד מעשירותו ונהיה עני.
ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו - אם אתה רואה את חברך מתנהג שלא ביושר ולא כראוי, אל תאמר אני הייתי עושה אחרת ולא עושה את מה שהוא עושה, כי אין לך לדעת איך היית מתנהג אולי גם אתה היית נכשל.
ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להישמע - יש בזה שני ביאורים, הביאור הראשון הוא שלא יאמר האדם דברים שהם נשמעים מסופקים שאי אפשר להבין את אותם דברים, ותסמוך על השומעים שהם יעמיקו בתוך הדברים והם יבינו את מה שהתכוונת, והטעם הוא מפני שעל ידי כך בני אדם ששמעו את אותם דברים ויטעו ולא יפרשו אותם כמו שצריך, ויבואו לידך לידי טעות, וכך מתפרשת המשנה, אל תאמר דבר הכוונה מילים ומשפטים, שאי אפשר לשמוע הכוונה שאי אפשר לשמוע את אותם דברים ולהבין אותם כמו שצריך, שסופו להישמע הכוונה שבסוף ישמעו אותם לא כמו שצריך ויבואו לידי טעות (הרמב"ם, רבי עובדיה מברטנורא).
הביאור השני הוא שאם רצונך לגלות סוד לחברך, או אפילו לומר דבר שאינו ראוי בינך לבין עצמך, אל תאמר דבר זה מפני שיכול להתגלות, כמו שנאמר במדרש רבה בקהלת "אל תשיח בין הכתלים, כי אזנים לכותל, וכן כתוב (קהלת פרק י' פסוק כ') "גם במדעך אל תקלל מלך, ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר, כי עוף השמים יוליך את הקול", וכך מתפרשת המשנה אל תאמר דבר היינו מילים או משפטים, שאי אפשר לשמוע היינו שאינם ראוים לשמוע את אותם מילים או משפטים, מפני שסוף הדבר להישמע (רבנו יונה).
ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה - שלא יאמר האדם כשמתי שאני יתפנה מאותו דבר או העסק אני יבוא וילמד תורה, משום שאין לדעת מה ילד יום והרי בכל יום יש עוד ועוד חדשות שמתחדשות באותו היום, והיצר האדם מדיח את האדם מדבר זה לדבר אחר ומטרדה כזאת לטרדה אחרת, ונמצא שכל ימי האדם הם בעסקי העולם הזה, לכך אומר התנא שכל זמן שיש לאדם אפשרות יעסוק בתורה, ולא ידחה ויאמר אני ילמד בזמן אחר משום שאי אפשר לדעת אם יהיה פנוי בזמן האחר.

מעשה שהיה:
למדנו במשנה שיש להיזהר ולא לומר דברים אינם ראוים מפני שעלולים להישמע ועל ידי כך זה יגרום נזק, ומסופר על הורדוס, שהיה עבד בבית חשמונאי, והוא הרג את כל השרים ונהיה מלך על ישראל, וזה היה בתקופת בית שני, וכשעלה הורדוס להיות מלך שאל מי זה שדורש את הפסוק "מקרב אחיך תשים עליך מלך", היינו שרק מזרע ישראל יכולים להיות מלכים, אבל גרים או עבדים אינם יכולים להיות מלכים, אמר מסתמא חכמי ישראל דורשים, ולכן הורדוס המלך הרג את כל חכמי ישראל והשאיר בחיים רק את בבא בן בוטא כדי שיוכל לשאול עצה בשעת הצורך, ומכל מקום מרוב רשעתו סימא את עיניו של בבא בן בוטא.
יום אחד בא הורדוס המלך וישב לפני בבא בן בוטא, ובבא בן בוטא לא ידע שלפניו יושב הורדוס המלך, אמר הורדוס המלך לבבא בן בוטא, תראה העבד הזה (היינו הורדוס שהיה עבד לפני שמלך) איזה רע הוא איך הוא הרג את כל חכמי ישראל וכל השרים, אמר לו בבא בן בוטא מה אני יכול לעשות, ענה לו הורדוס תקלל אותו, ענה לו בבא בן בוטא אני לא אקלל אותו הרי כתוב "גם במדעך אל תקלל מלך", אמר לו הורדוס אבל הוא לא מלך לכן אתה יכול לקללו, ענה לו בבא בן בוטא גם לפי דברך שהוא לא מלך אי אפשר לקללו, מפני שהוא עשיר שכתוב "ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר", ואפילו הוא רק נשיא גם כן אסור לקללו שכתוב "ונשיא בעמך לא תאור", אמר לו הורדוס זה דווקא שהוא עושה מעשה עמך (היינו שומר תורה ומצוות), אבל הוא בכלל לא עושה מעשה עמך שהרי הרג כל חכמי ישראל, אמר לו בבא בן בוטא מתיירא אני שם אקלל אותו הוא ישמע את הקללה, אמר לו הורדוס כעת אין אף אחד בינינו שיוכל לשמוע שאתה מקלל אותו, ולמה אתה מתיירא מלקלל אותו, ענה לו בבא בן בוטא כתוב "כי עוף השמים יוליך את הקול", כיוון שראה הורדוס שלא הועיל כלום במה שניסה לפתות את בבא בן בוטא שיקלל את המלך, אמר הורדוס המלך לבבא בן בוטא תדע שאני זה שישבתי לפניך אני הורדוס המלך, ואם הייתי יודע שחכמי ישראל כל כך זהירים לא הייתי הורג אותם, ולכן אני רוצה לעשות תשובה על מה שחטאתי שהרג את כל חכמי ישראל, ולכן מה התקנה שלי? ענה לו בבא בן בוטא אתה על ידי שהרגת את כל חכמי ישראל כיבית אורו של שנאמר "כי נר מצווה ותורה אור", לכן לך ותעסוק באורו של עולם ותשפץ את בית המקדש.
והורדוס המלך הלך ושיפץ את בית המקדש ועשה אותו יפהפה, עד שאמרו חז"ל על בית המקדש שהורדוס שיפץ "מי שלא ראה בנין הורדוס - לא ראה בנין יפה מימיו".