מתחת לעץ החרוב

ימי המנדט זכורים לרע. תושבי ירושלים של ימי המנדט סבלו את הניכור של הבריטים כלפי היהודים ואת עצימת עיניהם מפרעות, מגניבות ומשאר מרעין בישין של בני זרע ישמעאל. היו אלה ימים של טרור רב כיווני. המחתרות פגעו בערבים, הערבים פגעו ביהודים, כאשר פה ושם גם חיילים בריטים שילמו בחייהם וזה נראה היה כמו מעגל דמים מטורף שאין לו סוף, עד להכרזה הרשמית של האומות המאוחדות, כי יש ליהודים לגיטימציה בינלאומית להקים בית יהודי בארץ ישראל. אולם, כמו תמיד ועל אף הפרעות ושפך הדם, השכינה לא זזה מן הכותל המערבי והוד הקדומים של העיר היפה בעולם, הקדושה בתבל, מרחף מעל החומות והסמטאות וביניהן. נוסק בין הגאיות ופסגות ההרים, ומדביק כל נשמה אל שורשי האבות, הר המוריה, העקידה, אל תשלח ידך...ובית המקדש השלישי הניצב לו בשמי מרומים ממתין להוראה לרדת מטה, משוכלל ומרהיב. והשערים? כבר נשלפים ממעבה האדמה. ירושלים ש ימי המנדט.

זעקות נוראיות פילחו את ערפילי הבוקר של יום סתווי בכניסה לירושלים, ליד ליפתא. אלה היו צעקות משוגעות, שלא מעלמא הדין. אכן כן, הרעש הטריד הזה פילח את כותלי בית חולי הנפש שניצב לו באירוניה חצופה משהו. דווקא בואכה עיר הקודש ללמדך אולי, שמכאן ואילך חשוב שתהא הנפש בריאה. הם צעדו שלושה. האבא הגדול הרב אריה, ולידו שני בניו הקטנים, עדיין לא בני מצוות. "המתינו כאן", ביקש האב הצדיק וניגש לחנות מכולת ליד תחנת האוטובוס. הוא שלף שילינג כיסו, תחבו ביד הקמעונאי והחל לבחור ולמלא את שקית הנייר בממתקים, בעוגות ובסוכריות צבעוניות. הוא כן, כמובן, הוא לא שכח לטמון גם חתיכת חלבה שראוי להתכבד בה. לאן הולכים אבא? שאלו הקטנים. "לתת מתנה קטנה ומתוקה לקרוב משפחה" השיב. אחרי עשרים דקות של הליכה מזורזת, הם ניצבו מול בתי חולים לחולי נפש סמוך ונראה לכפר ליפתא. האב ר' אריה ביקש משני בניו לנוח תחת עץ החרוב, בשיפולי המורד בואכה בית החולים. "אני חוזר בתוך עשר דקות, ובינתיים שננו את משניות מסכת שבת ואבחן אתכם כשאחזור".

המחזה הזה חזר על עצמו במשך שנים מספר. בכל ראש חודש  צעדו האב ובניו מן הבית למכולת שם התמלאה שקית הנייר בממתקים, אחר כך צעדו בזריזות לעבר בית החולים, השניים שיננו משניות תחת עץ החרוב, ואבא חזר לאחר עשר דקות ובחן אותם. הם ידעו ששם בתוך הבית הגדול הזה גרים אנשים לא יציבים בנפשם "משוגעים" הם ידעו שיש שם אדם שאבא שלהם אוהב ודואג לו, הם הבינו שמדובר ברקוב משפחה ותו לא...
אחרי ארבע שנים הכריזו על הקמת מדינת ישראל. הבריטים נטשו, מלחמת השחרור גבתה מחיר דמים כבד. בית החולים לחולי נפש פונה, החולים פוזרו, חלק מהם נפטרו בצוק העתים. אבא ר' אריה כבר לא עשה את הציר הקבוע של כל ראש חודש.  ורפאל ושמעון בניו לא שאלו הרבה שאלות. הם תארו לעצמם שקרוב משפחתם כנראה נפטר... וגם הסיפור הזה שקע לאט לאט אל מעמקי התודעה, מבלי לתת לו תשומת לב מיוחדת, הם שכחו אותו.

לימים כשאבא ר' אריה נפטר, הם שישבו שבעה, כאשר כי איש מזרם המנחמים מספר על זווית חסד חדשה שנבעה ממעיינותיו של אביהם הנערץ. ואז הגיע אביגדור. איש קשיש חבוש כובע מצחייה ובידו סל פלסטיק ובו ירקות. "שלום, קוראים לי אביגדור, אתם לא מכירים אותי, אבל אני הכרתי את אבא שלכם לפני עשרים וחמש שנה, ויותר. הייתי אח בבית החולים לחולי נפש בליפתא. בוקר אחד ניצב אביכם בפתח בית החולים ושאל: תסלחו לי, אני שומע מכאן צעקות נוראות, מחרישות אוזניים... מי צועק?
ר' אריה אביכם הבחין מיד עם כניסתו למחלקה באותו חולה גבה – קומה אך כפוף שצעק כמו מטורף, מילים בלי פשר בלי קשר, כשהוא מקפץ ובועט ונוגח בראשו בקיר הבטון. ניגשתי אליו, ואז הוא שאל: למה אתה צועק? ולמה חוץ ממנו כולם שקטים? הסברתי לו כיצד מתנהל כאן בית החולים על פי הנחיות הממשל הבריטי. ובכן, לא כל חולה זכאי לתרופת הרגעה. על פי הנחיית הבריטים, רק חולה שיש לו קרובי משפחה שמגלים בו עניין, והם קצת לוחצים במקומות הנכונים, זוכה ומקבל תרופות הרגעה. תבין אדוני, אמרתי לאביכם, לחולה הזה נחמיה בודלבסקי, אין שום מכר או קרוב. הוא ניצול שואה בן בלי בית..." המשיך אביגדור בסיפורו: "נחמיה בודלבסקי?" צעק אביכם ר' אריה בהתרגשות. "אני קרוב משפחה שלו. אני לא מאמין, ריבונו של עולם, נחמיה ניצל מהשואה והרי הוא לפניי..."
"ואז ניגש אביכם אל נחמיה המטורף, חיבק ונישק אותו בחום ובאהבה, הוציא מכיסו כמה סוכריות, והורה לי להודיע לממשל הבריטי שהוא דורש במפגיע לדאוג לו לתרופות, והוא גם שלף שני שילינג כדי לעזור במימון התרופות.

וכך מדי ראש חודש היה מגיע אביכם אל נחמיה החולה- שרוב הזמן בהה באוויר, פה ושם השמיע משפט מבולבל – עם שקית נייר מלאה ממתקים. יושב עמו עשר דקות, משוחח עמו בחמימות רבה. אביכם דיבר, ונחמיה שתק ולעס, רגוע ונינוח. לפני שנפרד ממנו נישק ר' אריה את נחמיה במצחו וברך אותו שיזכה לרפואה שלימה. נחמיה היה מחייך באושר, אבל הוא מעולם לא הבריא. יומיים לפני הכרזת המדינה, כשהיינו בעיצומו של פינוי בית החולים, הוא לקה בליבו ופרפר בין חיים למוות. הצלחנו לייצב את מצבו, וכשהוא חזר להכרה, הוא סימן לעברי וביקש להשמיע כמה מילים: "אביגדור, אני רוצה שתדע, הרב עם הזקן הארוך שהיא לי כל ראש חודש ממתקים, הוא צדיק. הוא בכלל לא קרוב משפחה שלי, מעולם לא נפגשתי איתו עד ליום שהוא בא לבית החולים עם הסוכריות. אני יודע, אביגדור, שרק בזכותו נתנו לי תרופת הרגעה, לפני שהוא הגיע שאגתי כמו אריה רעב בכלוב, ואם היו לי כמה דקות של אושר בחיים האיומים שעברתי אחרי השואה הנוראה, אלו היו הדקות עם ר' אריה, עם הסוכריות וחתיכת החלבה, עם הנשיקה במצח והברכה מכל הלב. אני מבקש ממך אביגדור שתגיד לו שאני אוהב אותו, ואני מבקש ממנו סליחה על כך שמעולם לא אמרתי לו תודה. תגיד לו אביגדור את האמת שחוץ מהדקות האלה, דקות הגסיסה שלי, לא יכולתי להוציא משפט אחד שלם מהפה, תגיד לו תודה משמי זאת הצוואה שלי".
רפאל ושמעון מחו דמעה סוררת. "ואנחנו, כשאבא עשה חסד של אמת עם יהודי אומלל ניצול שואה. שיננו משניות תחת עץ חרוב".