צוקר למד לקח

עסקיו של הגביר החביב והנדיב מנדל סילבר מארצות הברית, ממש מבורכים. באמת בלי עין רעה, יש לאיש מגע של זהב. הוא יכול לרכוש חנות כובעים עלובה באיזו סמטה נידחת בניו-יורק, ולהפוך אותה תוך חצי שנה למרכז סיטונאי שוקק חיים. ומה לנו כי נחטט בפרטיותו. הלך לו יפה, והלוואי על כולכם.

מנדל סילבר, למרות עשירותו, היה טיפוס שמנמן עממי, חייכן ומתגלגל. למזכירתו הוותיקה מרגלית שייננזון הוא הורה חד משמעית, "כל מי שבא לבקש תרומה מקבל מינימום 100 דולר, גם אם הוא נראה נוכל. ואם אני במשרד, ואפילו בפגישה חשובה לא לתת לו להמתין יותר מחמש דקות, ישר תכניסי אותו למשרד שלי ואני אדבר איתי ואתן לו כמה שצריך. למרות נדיבותו הגדולה הוא לא טיפש. מעת לעת הוא היה נוחת בארץ, מסתובב בין כמה כוללים וישיבות כדי לוודא שהתרומות שלו באמת מחזיקות את עולם התורה. אגב, הוא אף פעם לא הודיע שהוא מגיע, הוא פשוט נחת, התיישב בבית המדרש כאחד מבעלי הבתים הפשוטים, ועקב אחרי הנעשה.

אחיינו הצעיר והנמרץ נפתלי נחמן צוקר היה עוזרו האישי והתלווה לכל מסעותיו ועסקיו של סילבר ודאג לכל מחסורו. השניים היו משלימים זה את זה, סילבר הוא קצת מבולגן ושכחן, וצוקר מסודר וישר סרגל כמו של אדריכל. סילבר צריך לומר, איננו למדן גדול, והקביעות שלו לתורה היתה כמה פרקי תהילים, הלכה יומית וכמה משניות, אבל תפילותיו היו לשם דבר, "אני לא מפסיד אף תפילה בציבור צוקר שלי" נהג הגביר לשנן באוזני עוזרו. "לא שחרית, לא מנחה, לא מעריב. אני יודע שהעולם שלי עומד על שלושה דברים, על התורה שאני מחזיק, על החסדים שאני עושה בסתר, ובעיקר על תפילותי במניין". צוקר לעומת זאת, היה פחות מקפיד על תפילה במנין, ומפעם לפעם היה חוטף מנחה במסדרון, בעיקר כשסילבר יצא לפגישה מחוץ למשרד. לעומת זאת בשעה אחת בצהרים היה פותח גמרא וזמזם אותה לאוזני סילבר כדי שהלה לא ישכח ניגון וטעם תורה.

לפני שנתיים בעונת החורף סילבר וצוקר נחתו בישראל בנתב"ג, טיסה 182 מניו-יורק. השעה אחת אחר חצות. במטוס לא היה מנין יהודים חרדים, כך שהשניים היו די מוטרדים. ליתר דיוק סילבר היה מודאג .בוא ננסה לארגן מנין כאן בנתב"ג" ביקש סילבר.  אבל הניסיונות עלו בתוהו. מעט החרדים שהסתובבו בטרמינל היו אחרי תפילת ערבית. בוא נתפלל יחיד" לחשש צוקר. "תתבייש לך" סנט בו סילבר .אולי ניסע לשטיבל בבני-ברק" הציע צוקר.  "לא"  התעקש סילבר "אני חש צורך להתפלל ערבית דווקא בירושלים. יש לנו ביקור בוקר באחת הישיבות שם" . עד שנגיע יהיה קרוב לשתיים בלילה, לדעתי לא נמצא מנין בזכרון משה..." קיטר צוקר. "אתה פסימיסט צעיר וחסר תקנה. צוקר ג'וניור" ניער אותו סילבר.

טוב מה לעשות, צוקר היה רק העוזר וסילבר הבוס. הם עלו על מונית ודהרו לירושלים. בשתיים ושלוש דקות הם נכנסו לשטיבל בזכרון משה. שממה ושממון. גשמי זעף בחוץ, רוח סערה השתוללה והעיפה שקיות ניילון וניירות לכל עבר". "מיסטר סילבר" אנפף צוקר המותש "תהיה הגיוני. ליל חורף, הרחובות שוממים, כולם פה כבר אחרי תפילת ערבית, בשביל לייצר מנין צריך להעיר אנשים, וזה כבר גזל שינה... בוא נסיים אתה האפיזודה המשונה הזו ונתפלל יחיד. זה לא אסון... אנחנו אנוסים ואנוס רחמנא פטריה".

מנדל סילבר לא שם ליבו לקיטורי עוזרו ואמר בתקיפות "יהיה מניין ילד, יהיה מניין. אני ניגש לארון הקודש מתייחד עם אבא שבשמים והוא כבר ישלח לנו עוד שמונה צדיקים". למותר לציין, שצוקר היה משוכנע שהדוד החביב שלו קצת סטה ממסלול הנורמה, בעיקר לנוכח העובדה שהגשם לא פסק. הנדיב האמריקני ניגש לפרוכת, הצמיד פניו ומלמל תפילה במשך דקות ארוכות.  "צוקר חביבי, תוך עשר דקות מתחילים" צוקר חייך ברחמנות לכוון דודו. הנדיב סילבר יצא אל מחוץ לבית הכנסת חייג בפלאפון וניהל שיחה עירנית כחמש דקות.  צוקר היה בטוח שדעתו של הנדיב נטרפה לגמרי. " אני לא מבין אותך דוד, איך אתה מעיז להעיר אנשים בלילה, יש גבול גם לרצון להתפלל ערבית במניין".  "תירגע ילדון שלי, עוד כמה דקות מתחילים...

הוא צדק. בשעה 2.27 נעצרו מול השטיבל לא פחות ולא יותר שמונה מוניות צוקר שפשף עיניו בתימהון, סילבר שעט החוצה וסימן לנהגים לרדת.
תקשיבו צדיקים שלי, הרגע דיברתי עם הסדרן שלכם ג'וני פרץ וביקשתי שישלח לי שמונה מוניות עם נהגים שומרי שבת ומסורתיים, בעד כל מחיר. ג'וני חשב שאני משוגע ולא האמין לי, אחרי דקות ארוכות הוא השתכנע, והנה אתם פה. ועכשיו תגידו לי כמה עולה שעת המתנה בשעת לילה כזו?".
"מאה שקל לשעה" חייך שמוליק אברהמי הנהג הוותיק משכונת הבוכרים ממייסדי התחנה. "אבל למי צריך להמתין ולמה שמונה נהגים כאן, מול השטיבל בשתיים בלילה". "ובכן שימו לב ידידי, אני אשלם לכם חמישים שקל לכל אחד על חצי שעת המתנה בתוך השטיבל, ונא להרים יד מי שלא התפלל ערבית". מתוך השמונה שישה הרימו ידיים בביישנות.  "יופי, ברוך השם, יש כאן רוב מניין."

עשרים דקות נמשכה תפילת העמידה של הגביר היקר מנדל סילבר. לא היה חולה שלא הזכיר, לא היתה עקרה שלא ביקש עליה, לא היה רווק או רווקה שלא הזיל עליהם דמעה. כן, כן, כשמנדל התפלל הוא לא שיחק, כמונה מעות.
שמונת הנהגים היקרים מחברת המוניות "נתיבי הבירה" הביטו בו משתאים מעולם הם לא ראו תפילה כזו.  אחרי 'עלינו לשבח' סימן הנדיב סילבר לנהגים ההמומים והמופתעים לשבת בכניסה  ."תודה לכם, אתם אנשים יקרים ועשיתם עמנו חסד גדול. אנחנו משתדלים לא להפסיד מניין בציבור, ובזכותכם זכינו לתפילת ערבית ברוב עם. לפני כשעתיים נחתנו בנתב"ג ואין לי כסף ישראלי. אני אתן לכם ארבע מואת דולר, בבוקר תפרטו את הכסף, תיקחו חמשים שקל כל אחד, והיתרה בונוס ממני, מכל הלב. התפילה שלכם שווה בשבילי מליונים".

הנהגים הביטו זה בזה משתאים. עד ששמעון אמסלם הנהג הצעיר משכונת אבו-טור קפץ ממקומו נרגש ועיניו בורקות מהערצה "סלח לי אדון אמריקאי. אנחנו לא טיפשים למכור את המצווה הזו בשביל חמישים או מאה שקל. אנחנו הרווחנו פה תפילת ערבית לבורא עולם, ואת זה לא מאבדים. תשאיר את הכסף אצלך, או תרום אותו לצדקה... אנחנו מודים לך שבזכותך למדנו כמה חשובה תפילה ליהודי, ואני שמעון אמסלם הקטן, מקבל על עצמי עכשיו, בלי נדר, להתפלל מנחה וערבית בציבור. הם הניעו את המוניות ונעלמו לתוך הלילה הירושלמי הקפוא והקדוש.

"נפתלי נחמן שלי, ברוך השם התפללנו במניין, גם זיכינו יהודים בתפילת ערבית, נשארנו עם הכסף, ובלי נדר אתרום אותו מחר לאברך מטופל בשמונה ילדים, כנגד שמונה המוניות. אבל אתה צוקר חביבי, תכניס טוב לראש שלך, בדרך שאדם רוצה ללכת מוליכים אותו, אבל שירצה ללכת! ולא יכניע את עצמו לוותר ולהתפלל ביחידות".  הא כן, בחוץ חיכתה להם המונית של אמסלם שהסיעם בכבוד גדול למלון פלז'ה.  וכמובן, מאז ועד היום נפתלי נחמן צוקר, לא מעלה על דל שפתיו את המשפט "בוא נתפלל יחיד".