כל נקמה בזמנה

טעם הנקמה מתוק הוא. לאנשים רבים אין סבלנות, אם מישהו פוגע בהם בממונם, בכבודם, או במעמדם הם נדרכים לנקום, להשיב לו כגמולו. סבלנות? אין. ברצון לנקום טמונה כפירה כמעט בלתי מורגשת, כאילו שאין בורא לעולם המודד מידה כנגד מידה והוא ארך אפיים. יהודי איננו צריך לנבור בהנהגותיו הכמוסות והנעלמות של מי שאמר והיה העולם, ובוודאי שלא מוטלת עליו שום חובה "לעזור" לו, לא בנטירה ובוודאי שלא בנקמה. אלא מה, האגו הענק הטמון בתוכנו צווח באוזננו השכם והערב: "תראה לו, אל תוותר, הוא לא יעשה ממך כזה קטן. אתה חשוב ממנו, אתה מכובד ממנו, רצוץ את ראשו וכתוש אותו לרסיסים, זה מגיע לו!!!".

לא מכבר נפגשתי עם עמיתי הוותיק וגדוש הסיפורים, בעיקר סיפורי עם קולחים וססגוניים, מיסטר רונלד צוקרמן שהוא יהודי אמריקאי קשיש לבוש בחליפה צבעונית כובד ברט דהוי ומבט שובב תמידי בעיניים. לצוקרמן יש במלאי סיפורים לכל מצב ומעולם לא תתפשו אותו בלי תחמושת מכווננת ומעודכנת. ובכן, בין לבין אני מספר לו על אירוע רב משתתפים בו ניצל ראובן הזדמנות לנקום בשמעון לעיני קהל עם ועדה.

"הו, זה לא בסדר". גיחך  רונלד צוקרמן בעגה אמריקאית כבדה, "לא יפה שבן אדם עושה את העבודה בשביל הקדוש ברוך-הוא, וזה כמובן מזכיר לי סיפור מיסטר לוי, סיפור ללקק את האצבעות".

"ובכן מיסטר לוי, אתה יודע פעם היה מלך בריטי לא זוכר את שמו, אבל בשביל הסיפור בוא נקרא לו ריצ'רד... השלישי, הרביעי, השמיני. לא חשוב העיקר ריצ'רד. מה אני אגיד לך מיסטר לוי, זה המלך נשא לעצמו יותר מחמישים נשים. נכון לא כמו שלמה המלך עדין רחוק ממנו, אבל גם אז בימים ההם, הדבר הזה לא היה כל כך מקובל בקרב המלכויות של אותה תקופה. אבל לריצ'רד המלך היו לו את חשבונות משלו והוא כמובן דאג לכל אישה בצורה מכובדת. נתן לה ארמון יפה, טירה עם המון משרתים ועוזרות, בגדי מלכות רב כיד המלך, ושפע עצום של מיני תופינים ומגדנות העמיס במזוויהן. העיקר שלא יתלוננו נשותיו על חוסר תשומת לב. וכמובן היה לו סופר כישרוני שליווה אותו במסעותיו וזה הסופר היה כותב  בפקודת המלך  אגרות שלומים לנשות המלך כתובות ביד אומן ומסוגננות במיטב המילים המשובחות והמפרגנות. כל זה בשביל שכל אחת תרגיש שהיא המלכה הכי חשובה והכי אהובה. באמת אין מה לומר, למרות נטל המלכות ועול הציבור שהונח על כתפיו של המלך ריצ'רד, הוא לא שכח את תפקידו כבעל נאמן לנשותיו, ואבא מסור לצאצאיו הרבים".

בוקר אחד יצא המלך ריצ'רד בחברת פמלייתו המכובדת, ובה רוזנים ודוכסים וקציני צבא לרוב לעבר היער הסמוך. אתה יודע ידידי, מלכים ועוזריהם אוהבים את ענף הציד. יודע למה? כי כאשר אין מלחמות בין מדינות, הם משועממים למדי מכל אותם מתחים מלחמתיים שהם מאד מכורים אליהם, ושם בין עצי היער הם מוצאים פורקן ליצר המלחמה המקנן בתוכם. אתה יודע הם מתענגים לתקוע מאתיים חיצים בדב או בצבי אומלל. והנה בעודם שועטים על סוסיהם ברחוב הראשי של העיר לכוון שער היציאה, הם מבחינים באיש גבה קומה העומד על החומה ומיידה לעברם אבנים. לא יאומן, האיש שעל החומה מבחין היטב שמדובר במלך ריצ'רד, שהיה לבוש בגדי מלכות וכתר יהלומים על ראשו, אבל הוא לא התרגש. ההיפך, כשהמלך ופמלייתו כבר הגיעו סמוך לשער, הוא פער פיו הרשע הזה וצעק לעבר המלך: "ריצ'רד אתה נואף!!! לא מגיע לך שום כבוד כי אתה דוגמא רעה לכל העם. תתבייש לך!".

"אתה קולט אדון לוי, הוא פשוט חצוף ממדרגה ראשונה, הוא הפך את המלך לאחרון גורפי הביבים. דממה של מבוכה השתררה בקרב הפמליה. הראשון שהתעשת היה שר הצבא טוני תומפסון. "כבוד המלך" צעק השר "אני עולה הרגע לחומה ומשסף את גרונו של הנבל החצוף הזה, הוא מורד במלך לעיני נתיניו, דינו מוות!".
"המלך ריצ'רד היסה את שר צבאו " ידידי שר הצבא תומפסון, אתה ושר האוצר ג'וני בונטון עוזבים כרגע את הפמליה לכוון הארמון. אני מבקש שתביאו לי משם שק מלא מטבעות זהב. לפחות אלף מטבעות, ותעניקו לאיש את הפרס הגדול הזה..." "אבל המלך, הוא מקלל ואתה עוד רוצה לשלם לו?" "צאו מיד לדרך" זעם עליהם המלך. "שני השרים דהרו כמוכי שיגעון ותדהמה לאוצר המלך ושלפו משם שק זהובים. תוך זמן קצר הם העלו את השק לחומה והודיעו לחצוף שעמד עליה: "זו מתנת המלך".
"המלך הורה לפמלייתו לחבוט בסוסים ולנוע לכוון היער. "והנה חלפו להן בקושי שלש דקות. ואחד מאבירי המלכות התקרב אף הוא אל שער היציאה של העיר, בדרכו לכיוון אחד מארמונות הנשים כדי לשמור עליו. הרשע החצוף שנותר על החומה נדהם ונרגש מן הזכייה שנפלה בידו והיה סבור כי כנראה יצאה הוראה מאת המלך כל מי שמקלל אותו ואת אנשיו יזכה בפרס כספי גדול ואין הוכחה גדולה מזו. שהרי הוא אוחז בידו שק גדוש מטבעות זהב. "עשיתי עסקה מצוינת" הרהר הטיפש.
"שוב נעמד אותו גולם על החומה וקרא לעבר האביר החמוש: "נואף, תתבייש לך, לא מגיעה לך טיפה של כבוד. אתה בושה לכל העם הבריטי!!" אמר והשליך לעברו לבנה ענקית שכמעט פגעה בראש האביר...
האביר הזה היה אחד מגיבורי המלחמה הכי קשוחים של המלך, והוא לא חשב פעמיים. הוא נעמד על סוסו, זינק עם חרבו לעבר החומה ותוך שניות ספורות שיסף את גרונו של הרשע החצוף וזרק את גופתו שתתרסק על הארץ מאכל לכלבי השמירה.
"ממרחק מאתים מטר משם הביטו אנשי פמליית המלך בסצנה המזוויעה והיפנו את תשומת המלך לנעשה. אמר להם המלך: "תבינו חברים יקרים, אתם חשבתם שאני לא יודע שהנבל על החומה חייב מיתה, על בזיון המלכות, פשוט הדבר. אבל אין זה מכבודי להמיתו... ידעתי שיבוא מישהו עוד מעט ויעשה את העבודה בשבילי. קצר ולעניין. כי רשעים שכאלה צריכים לשלם מחיר כבד על מעשיהם, אך אין זו מן התבונה המלכותית שאלכלך את ידי בדם בגללם".
"המלך פרץ בצחוק גדול, היכה בסוסו האציל, והשיירה פנתה בדהרה מלווה בענני אבק לעבר היער, אל הציד הבא.
"שתבין מיסטר לוי, תגיד למי שאתה רק יכול להגיד שלא יקחו את הדין לידיים. יהודי הוא בן של מלך. יש דין ויש דיין, אצל המלך ריצ'רד זה לקח כמה דקות, אצל בורא עולם זה יכול לקחת כמה שנים אבל בסוף זה מגיע לכל נקמה יש את הזמן שלה. ועדיף שנשמור על ידיים נקיות ולב נקי מרצון לנקום".