זילזול לעולם היהודי

כמה אנחנו נפגשים עם אנשים הרחוקים מקיום תורה ומצוות ולא פחות מתריסים על עולם התורה ואנשי אמת. אבל גברת מרסלה אלפרוביץ היתה אשה קשה כמו ברזל, ולשונה חדה כתער, אשר העבירה זמן רב מחייה בלעסוק עד כמה החרדים הם פרזיטים, כפויי טובה, משתמטים ועוד כל מיני תארים שהנפש היפה סולדת מהם. בקיצור זוללת חרדים לתיאבון. הו, הו, היא כל כך נהנתה והתענגה על שנאת החרדים שלה, עד שמרבית מכתביה למערכות העיתונים, עסקו בסכנת החרדית, באיום שהם מהווים על המדינה, על החברה, על ההשכלה, על הצבא. גם בתוכניות הרדיו הכירו אותה היטב, וגם אם הנושא הרדיופוני המדובר היה נניח הפלישה הרוסית לגאורגיה, בדיוק אחרי 15 שניות של מונולוג, היא כבר היתה פולשת לסוגיה החרדית ומסבירה לכל אוזן שרצתה לשמוע, כי פוטין הרוסי פלש לגאורגיה בגלל ההפגנות והסחטנות של הח"כים החרדים לקבל העלאה בקצבאות הילדים, וכמובן, משום שהם מפריעים לקיומם של חפירות ארכיאולוגיות לקידום המדע בארצנו. נו, נו, תשאלו מה הקשר? תשאלו מה יודע פוטין על קצבאות הילדים והחפירות הארכיאולוגיות בנתיבי כביש שש? שאלתם? יופי.

אם ראש הממשלה פוטין לא יודע, שיתקשר דחוף למרסלה אלפרוביץ, והיא תסביר לו מילה במילה, שהחרדים הם שהניעו אותו לצאת למלחמה והם כמובן אלה שדוחפים אותו לכבוש את כל מדינות ברית המועצות לשעבר. הם אשמים, זה פשוט. בינינו לבין עצמנו, כולנו יהודים מאמינים בני מאמינים ואנו יודעים הדק היטב, שכל הנעשה והמתרחש בעולם, איננו מתגלגל אלא בשביל ישראל. החל מרעידות אדמה, גלי צונאמי, סופות טורנדו, וכלה במלחמות. הכל נובע מן הרוחניות שלנו, החסדים שלנו ואהבת ישראל שבנו. אנחנו טובים, העולם טוב איתנו. רעים? אז להיפך. אלא שמרסלה אלפרוביץ סבתא לשני נכדים בת שישים ושלוש לא היתה מאמינה גדולה, ובשבילה החרדים אשמים בכל, אבל לא משום ההנהגה האלוקית, אלא משום שהיא פשוט תיעבה אותם תיעוב שורשי, בסיסי, ומתוקף שנאתה אליהם, היא החליטה שהם שורש פורה רוש ולענה.

בעלה אליקו אלפרוביץ, בעל המכולת השכונתי, לא היה קשור לסצנריו הזה, ולא נסחף בגחמות של אשתו. כשהיא היתה נואמת לו מעת לעת, הוא היה מהנהן בראשו, מפלבל בעיניו ומיד פוצח בנחירה עליזה, בבחינת מתוקה נחירת העובד, סליחה, שינת העובד. גם בנותיה של מרסלה מודעתנו, חווהל'ה קוניק וגלוריה שינדלר לא מצאו עצמן שותפות למסע ההסתה של אימן והיו קורצות זו לזו בעין צינית האומרת: "אין מה לעשות זו אמא שלנו, נאהב אותה כפי שהיא, עד שיעבור לו השיגעון הזה עם הגיל, או עם הניסיון, או... העיקר שיעבור".

אל תשאלו איך למה וכמה, אבל בוקר אחד מתעוררת הגברת מרסלה בשש בבוקר משנתה, מעיפה מבט מצודד לעבר חלון חדר השינה הפתוח, ולתדהמתה, בבניין הסמוך לא פחות ולא יותר, היא מגלה שלושה או ארבעה חרדים הניצבים במרפסת הדירה. סמוך להם עומד טיפוס ממושקף ומקריח שעל פי מבטו הרציני הוא נראה כמו מהנדס או אדריכל, והוא מודד קירות ורצפות. "הופה, נדמה לי שהם באים להתנחל מול האף שלי" הרהרה מרסלה "עכשיו אני מתחילה להרגיש בחזית. ליבי אומר לי שבקרוב תפתח כאן מלחמה, אבל מה בדיוק הם הולכים לעשות כאן?" כן ליבה ניבא לה רעות (לשיטתה, כמובן) ואכן היה לה על מה לסמוך. ברור קצר של בוקר מול מזכירות העיריה, העלה את הממצא המרעיש הבא: תלמידי תלמוד התורה "ארבעה טורים" אמורים לשכון אחר כבוד, בבניין השכן של האלפרוביצים, לא פחות ולא יותר. מהנדסי העיריה גילו שהמבנה הישן של הת"ת נמצא בסכנת קריסה, ומנהלי הת"ת השכירו בזריזות מבנה בן שש דירות ופתחו במבצע בינוי הנדסי זריז, כדי להפכו לבניין כיתות ראוי לשמו, עד שיבנה ת"ת חדש בע"ה. הרב נח שאולזון מנהל הת"ת יצא למסע התרמה בחו"ל וחזר משם עם סכום נאה לשכירת המבנה ולשיפוצו, הוא היה הרוח החיה יחד עם האדריכל נמרוד שרגאי, כדי לתכנן ולזרז את הליך הכנת המבנה וחצרו לקליטת של מאה עשרים תינוקות של בית רבן.

חלפו חודשיים. עיניה של מרסלה אלפרוביץ חשכו, וחסר היה רק שהיא תקפוץ ממרומי הקומה השניה... השם ישמור, מרוב כעס ותדהמה. שנת הלימודים נפתחה והנה יורדים מן האוטובוסים ילדי חמד עם פאות וציציות, מצחקקים ושובבים, קופצים ומדלגים, ולאחר עשר דקות היא שומעת "מודה אני לפניך..." ואחר כך "אז ישיר משה" בניגון מונוטוני, ואחר כך במלוא גרון "שמע ישראל". היה זה יום של גיהנום. אלפרוביץ רתחה מזעם, והרגישה כאילו העולם התמוטט עליה, הדבר שהיא הכי הכי לא סובלת נכנס לה כמו אגרוף בפרצוף ללא משוא פנים.

במשך עשרה ימים  היא התאפקה וסבלה בשקט יחסית את הפלישה החרדית לבניין השכן, עד שבוקר אחד בשעה שתי דקות לשמונה היא הבחינה ברב נח שאולזון מנהל הת"ת ניצב בשער ומלטף את תלמידיו, מזרזם להיכנס לכיתה ואומר להם "יהי רצון שגם אתם תקימו תלמודי תורה, בכל אתר ואתר". האלפרוביץ היתה נסערת עד שורשי שערותיה, המנהל החצוף הזה, מחנך את תלמידיו להקים בתי"ס שכאלה בכל הארץ! הוא מסתער על המדינה, השם ישמור. היא ירדה בזריזות במדרגות, ניצבה בסמוך לשער הת"ת ופצחה לה בנאום מרושע שיש בו את כל סממני הטינה שלה. "אתם פרזיטים, אוכלי חינם, שונאי המדינה, אתם נבערים מדעת, מגדלים ילדים לטיפשות...". שלושים עד ארבעים שנות שנאת חרדים גלשו מלשונה לעבר פניו הנדהמות של הרב שאולזון, שלא היה מוכן לתשפוכת הזו. רק אחרי שלוש דקות התעשת הרב שאולזון, ובעוד מרסלה סובבת לאחור כדי לשוב לביתה הוא קרא לעברה: "גברתי, אני מודה לך על הברכות, רק תרשי לי בבקשה לשאול אותך רק שתי שאלות... בבקשה...".

האלפרוביץ היפנתה ראשה ואמרה "קוראים לי מרסלה אלפרוביץ ואני מוכנה לשמוע את השאלות השטותיות שלך". הילדים נבלעו בכיתות ועל רקע קולות התפילה שאל הרב שאולזון את השאלה הראשונה:
"גברת מרסלה, נניח שאת נוסעת במכונית באישון לילה. בשתיים לפנות בוקר בכביש החשוך שבין אופקים לנתיבות, פתאום פנצ'ר. את עוצרת בצד, רועדת מפחד, נבוכה מעולם לא החלפת גלגל. לפתע עוצרת מכונית שחורה לפני מכוניתך. מי היית רוצה שיצא מהמכונית, איש מגודל שיער, עם קוקו וכתובת קעקע על הידיים, או אני, נח שאולזון עם פיאות כיפה וציצית, ותעני לי בכנות?". הופה, לשאלה הזו היא לא התכוננה המרסלוביץ, סליחה האלפרוביץ. "אני מחכה לתשובה" לא הירפה הרב שאולזון "אני או הכתובת קעקע, את מי את מעדיפה באישון לילה עם הפנצ'ר, וכולי אוזן... "אותך" הפטירה המרסלה בקוצר רוח.

"עוד שאלה ברשותך. נניח שאת הולכת בלילה ברחוב שומם ואפלולי בעיר, ולפתע את מבחינה בארנק על הרצפה. את מרימה אותו, והינה בארנק עשרות אלפי דולרים, שאיבד יהודי מסוים. את כמובן מתכוונת לעשות השבת אבידה כי את אשה הגונה. לפתע מגיח מפינת הרחוב חמש עשרה מטר ממך, בן אדם. מי היית רוצה שינוע לעברך וילווה אותך להשיב את האבידה, טיפוס עם קרחת לבוש גופיה עם שני עגילים באף וכתובת קעקע על הרגל, או אני נח שאולזון? ושוב תעני לי בכנות... אני או הקעקוע?". מרסלה אלפרוביץ איבדה קצת את שיווי משקלה, אבל לא היתה לה ברירה, שאולזון לחץ והיא השיבה במלוא הכנות: "אתה, שאולזון".

"ברוכה הבאה גב' מרסלה אלפרוביץ לקהילת הקודש היקרה של עם ישראל, המחנך במשך דורות ילדי חמד שיהיו בעלי מידות טובות, ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים, המיטיבים לזולת במאור פנים ומתוך הקניית תחושה נעימה לכל מי שנמצא סביבם. צר לי לומר גברת אלפרוביץ, אבל הכנות והישרות שלך ראויים לשבח, ומאידך, אשרי שזכיתי לפגוש אשה מאמינה כמוך, שיודעת בעומק ליבה שתורת ישראל מתקנת מידותיו של אדם, ובונה ממנו יהודי הקרוי להיקרא אדם כשר וטוב שנעים לשהות במחיצתו, ולא לפחד שמא ישדוד אותך. אני אהיה המאושר באדם ללוותך עד להשבת הארנק האבוד ויהיה לי לכבוד להחליף גלגל במכוניתך. בוקר טוב". הרב שאולזון פנה למשרדו.

הגברת אלפרוביץ ניצבה על עומדה עוד שתיים או שלוש דקות די המומה... והאזינה בקשב רב ל"שמע ישראל" מפיהן של התשב"ר, והפעם משום מה המנגינה התינוקית הזו, מאד מאד ערבה לאוזניה. אתם מבינים?