דמעות הבדולח

עיניים בהירות גדולות וחכמות היו שתולות בפניו הבוערים של הילד שמואל בונים חייקין, המכונה שמאלק'ע. היו אלו עיניים סקרניות וחקרניות, שבחנו את בריותיו של בורא עולם בקרני רנטגן או לייזר, כדי לחשוף מה מסתתר מתחת למעטפת ההסתר שאנשים נחבאים תחתיה וטומנים שם את מאווייהם, תקוותיהם תסכולם, ואפילו לעיתים את שמחתם הרדומה, או תוגתם המלחכת.

שמאלק'ע זה, בן העשר, דיבר מעט, אבל נהג להביט שעות ארוכות בעגלונים, ולהאזין לשיחם ולדלות משם פניני חוכמת חיים. מן העגלונים היה מטה דרכו לכיוון רחוב הסנדלרים ופינת החייטים, עד לאזור שוק הירקנים, שם היה בוחן בעיניו השואלות את הווייתם היצרנית, ומנסה לחדור למטמוני ליבם ולסובב שם בתוך קרביהם. שמואל בונים חייקין, היה בנו החמישי (מתוך שבעה) של האברך העילוי המתמיד ר' יחזקאל חייקין שעלה ארצה בתחילת המאה הקודמת מצרפת, וקבע מושבו בק"ק ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן. "מה כל כך מסקרן אותך בבעלי המקצוע שאתה עוקב אחריהם שעות ארוכות מידי יום?" שאלו אביו הצדיק. שמאלק'ע היה מהנהן בראשו ולא עונה. ר' יחזקאל לא היה לוחץ על בנו הרגיש והנבון. הוא הסתפק בכך שהילד מצליח בלימודיו בתלמוד תורה, אהוב על רבותיו ואינו נסחף אחרי משובות הנערים בחוצות העיר. כל עולמו כאמור סבב אחרי כמיהה לדעת... לדעת מה? מצפונות ליבו של שמאלק'ע הילד היו פרוסות וחשופות בפני מי שאמר והיה העולם. רק הוא שידע מה מעסיק את הילד המתוק הזה, ואילו מחוזות במסע חייו הוא הולך לכבוש.

שמואל בונים חיפש את נקודת השמחה בבני אנוש. ליתר דיוק הוא רוצה לדעת מהו אותו שורש פנימי שפולח עולמות ולבבות, המעניק ליהודים הללו שמחת חיים, ואריכות ימים מצד שני. האם אלו הסוסים הצונפים הגומאים מרחק על ידי המושכות שבידיהם של העגלונים? או אולי אלו המרחבים הירוקים והשמים לבושי התכלת שמשפיעים עליהם שלווה ואריכות ימים? האם נקישת הפטיש על המסמרים ויצירת סנדל או תיקון נעל היא שמשפעת חדווה בסנדלרים, ששון של יום עמל? או אולי ססגוניותם של הירקות והפירות מאירה את לבבם של הירקנים השואפים לעוד יום של חיים? או אולי תאוות הממון? שמואל בונים התבייש לשאול אותם שאלה נחרצת זו, אשר עלולה להביך אותם מחד, ומד שני הם עלולים לחשוב  חלילה  שהוא עז פנים המתעניין בשמחתם הקטנה ובזכותם לחיות עלי אדמות.

החלבן השכונתי הישיש צידקיהו וייס, המכונה צידקי, משך את תשומת לבו של שמאלק'ע. אבא סיפר לשמאלק'ע שצידקי הוא חלבן השכונה למעלה מחמישים שנה. פעם הוא היה איש גבוה מאד, עם זקן שחור ושרירים, היום צידקי כפוף אוחז בידו האחת מקל ובידו השניה סל עם צנצנות חלב ולבן. הולך לאט. לא ממהר. נכון, אין לו את הקצב שהיה לו לפני שלושים שנה, אבל מרבית הקליינטים שכבר הלכו לעולמם, הורישו לבניהם גם את צידקי החלבן. השכונה אומנם גדלה והתרחבה, ונוספו עוד שני חלבנים, אבל צידקי שמח בחלקו, כפי שהוא שמח בחלקם. שמאלק'ע היה מתעורר בארבע לפנות בוקר, נוטל ידיו מברך בזריזות ברכת השחר, וממתין בפינת הרחוב לצידקי. הוא עקב אחריו בחסות החשיכה, ושמע את מלמולו. החלבן ידע חצי ש"ס משניות בעל פה. צעד אחרי צעד, תשוש או מוטה, הניח צידקי צנצנת חלב בפתחי הבתים וחפן מספר מטבעות שהמתינו לו על אדן חלון קטן, או מחת לשטיחון סמוך לדלת.
אחרי שלושה שבועות הבחין צידקי החלבן בבלש הקטן. הוא הפנה את ראשו וסימן לזאטוט לגשת אליו. "אתה רוצה לעזור לי ילד?" שאל החלבן. "בשמחה. זו מצווה לעזור ליהודי..." ענה שמאלק'ע. צידקי סימן לו לקחת שתי צנצנות ולהעלותן לקומה השניה לבית משפחת כצנלסון. "מתחת לעציץ תמצא שלוש פרוטות, הבא אותן". שמאלק'ע שש למלאכה כמוצא שלל רב. למרבה התלהבותו ותוך כדי ריצה על גרם המדרגות הוא החליק, וקול ניפוץ הצנצנות הרעיד את אשמורת הבוקר השלישית. "לא נורא, חביבי. לא נורא. בפעם הבאה עדיף שתלך לאט ובזהירות, וזו סגולה להגיע ליעד בבטחון" חייך צידקי לעברו.
במשך שבועיים נוספים סייע שמאלק'ע לצידקי החלבן במסירות נפש ממש, והנה ערב שבת פרשת "בלק" הם התיישבו, אחרי עמל ממושך, בשעה 7:00 בבוקר סמוך לשער העגלונים, ואז אזר שמאלק'ע אומץ לשאול את שאלת המחץ שלו. "רציתי לשאול אותך שאלה נורא חשובה". "בבקשה" האיר צידקי פניו לילד. "אמור נא לי צידקי החלבן, למה אתה עובד כל כך קשה, אתה כבר איש לא צעיר... יש לך אפילו מקל סבא, ואני רואה שקשה לך מאד עם הצנצנות והמדרגות". צידקי לקח נשימה ארוכה, לפת את מקלו בשתי ידיו, והביט לעברו של שמואל בונים במבט אוהב.

"אתה שואל אותי שאלה של חיים חביב שלי, אבל אם שאלת אענה לך בשמחה. אתה יודע שמאלק'ע, יש לי בן, הוא לא ילד כמוך, הוא קצת ילד, הוא מאד חולה ולא מתפקד, אף פעם הוא לא תיפקד. אני צריך להאכיל אותו, להשקות אותו, להלביש אותו, לשחק איתו, לשמח אותו, וכמובן אני צריך לפרנס אותו. עד לפני כמה שנים עזרה לי אשתי עליה השלום לטפל בו. אבל עכשיו נותרתי לבד במצווה הזו. כל הכוחות המעטים שנותרו בי פועלים בשבילו, שתהיה לו שמחת חיים... הוא יקר לי. זה בני יחידי. נכון, אין לי ממנו נכדים וגם לא יהיו לי נכדים ממנו. הדור שלי מסתיים בו. לו אין המשך, אבל הוא עבורי בן ונכד והוא האור שלי, ואני האור שלו".

שמאלק'ע הביט בעיניו החקרניות בצידקי החלבן, ולא האמין למשמע אוזניו... אבל הנה ממילה למילה, ממשפט למשפט, צידקי החל לרקום לו את תשובת התשובות לשאלה שבערה בו. "שמאלק'ע יקירי, אתה ילד קטן, אבל נבון מאד. ואני רוצה לספר לך מה שלימדוני רבותי במהלך השנים. יהודי איננו חי בשביל עצמו. מי שחי בשביל עצמו הוא אגואיסט ואנוכי, אין בו תועלת וצורך בעולם הזה, שמהותו ותכליתו חסד ונתינה. מי שנותן, מי שאחרים תלויים בו וזקוקים לו, מקבל מהקב"ה תוספות חיים אף על פי שמזמן היה צריך לעזוב מזמן את העולם. יהודי שתלויים בו, נשאר כאן לחיות, כי יש לו תכלית למלא את חסרונם של אחיו בניו, וידידיו. אני שמאלק'ע יהודי פשוט שהוטלה עליו משימה פשוטה, לגדל את בנו החולה ולהניח לפנות בוקר את צנצנות החלב והלבן לתושבי השכונה. בני זקוק לי, התינוקות בשכונה זקוקים לי, זה משמח אותי, וכמובן מוסיף לי אריכות ימים".

צידקי ליטף את בלוריתו הקטנה של שמאלק'ע. "דע לך ידידי הקטן, מרבית ימי עברו עלי כאן כחלבן בירושלים, עברנו כאן מלחמות, רעב, מחלות, רדיפות, אבל לא נכנעתי, הבאתי חלב באש ובמים, ובני מעולם לא סבל חרפת רעב. תמיד ידעתי שהקב"ה מעמיד אותי בניסיון עם בני החולה, ניסיון מתיש, לפעמים מייאש, לפעמים זה גורם לבכי ללא הפסק. אבל כשאתה מבין שזה ניסיון, אתה אוסף את הדמעות, מנשק אותן אחת אחת ושומר אותן כסנגוריות ליום הדין... אני מאד מקווה שלא העצבתי אותך שמאלק'ע יקירי?". "לא חלילה" ענה הילד, וניגב דמעת בדולח קטנה שנצצה לה מקרני השמש הראשונות של הבוקר.

לימים הפך שמואל בונים חייקין לאחד מראשי הישיבות ומגדולי התורה שבדורו. "הרבה תורה קיבלתי מרבותי" נהג להתרגש בשיחות המוסר שלו "אבל דמעת הבדולח הקטנה שנשרה ממני באותו בוקר בזכות צידקי החלבן, חרתה בי את התורה הנעליית מכל".