עסקת המליון

הסיפור המטלטל הבא, מניע אותנו בגלגלי הזמן כ-240 שנה לאחור, לעיר הנמל ליוורנו שבאיטליה, שהיתה באותה תקופה  עיר סחר פורה ותיירות משגשגת. גם קהילה יהודית גדולה ועשירה התקיימה בליוורנו, שכללה מאות תלמידי חכמים ומרביצי תורה, לצד גבירים גדולים מוקירי תורה ולומדיה, שהחזיקו את עמוד התורה במקום, וידם פרושה לסייע לעמלי התורה בכל מקומות מושבותיהם.
ביום בהיר באמצע שנת תקל"ז, ירד בחופי העיר נער צעיר לימים, תמים למראה אך גדוש בתורה ובחכמה, ושמו רבי יצחק גויטע. הוא הגיע מלוב במטרה לגלות למקום תורה ולהחכים מחכמי ליוורנו, אלא שעד מהרה גילה כי יוכל לעסוק בתורה רק אם יעבוד כמשרת של אחד מגבירי העיר, שידאג לפרנסתו. הוא התקבל לעבודה בביתו של גביר עשיר מאוד, יהודי טוב לב ותומך תורה, שאף שימש אכסניה לשד"רים - אלו 'שלוחי דרבנן', שיצאו לגייס כסף בגולה לטובת עמלי התורה בארץ ישראל.

ביום מן הימים, כמנהגו מדי פעם, הגיע אחד מהשליחים הללו לליוורנו. הגביר שמח לארחו בכבוד מלכים, ואף הסתובב עמו בין בתי עשירי העיר ושותפיו לעסקים - לסייעו במלאכת איסוף הכספים. ביום האחרון למסע ורגע לפני שיעזוב אותו שליח את בית העשיר, קרא העשיר למשרתו ואמר לו בידידות:
'הן ידעת כמה אני מתאמץ לסייע לשלוחי עמלי התורה, להעניק להם כסף וזהב ואף להתרים אחרים. ומה איתך - משרתי הנאמן, וכי תוותר על הזכות להיות שותף בעמל התורה של לומדי ארץ ישראל? הן מזדמנת לפניך מצוה יקרת ערך לסייע ללומדי התורה ולהחזיקם - ואף שאתה משרת ואינך בעל הון, וכי לכן תפסיד את הזכות הכבירה להיות שותף עם התורה?'
אך שמע המשרת את הדברים, ופניו זרחו באושר. אכן, גם הוא חפץ ורוצה להיות שותף עימם, גם הוא מבקש להיות חלק מהשותפים הנושאים את הארון - מחזיקי עמוד התורה. כסף רב אין לו, בקושי ארנק צמוק וקטן. הוא מיהר להביאו, שפך את כל תכולתו על השולחן, והחל מונה את הפרוטות במרץ...
בסופו של דבר, הצטבר הסכום לכדי 'הון עתק': זהוב אחד, זהוב שלם!

השליח חייך במבוכה, הרגיש שלא בנוח ליטול את פרוטותיו האחרונות של המשרת המסכן, שאך בקושי הצליח לקבץ פרוטה לפרוטה, שהפכו לזהוב שלם. 'בכל מקרה מדובר בתרומה קטנה בת זהוב בודד', הרהר, 'מה לי לקחת למשרת את פרוטותיו האחרונות?' - חשב, כשהוא מושך את ידיו לאחור...
אלא שהמשרת לא אבה לוותר, שש על ההזדמנות להיות שותף עם עמלי התורה, לשמש כ'שבט זבולון' במחיר זהוב אחד. על אף שהיה מדובר בכל רכושו ובמלוא הונו, ולמרות שידע כי התרומה הזו כה קטנה וכמעט חסרת משמעות, בער בו הרצון להימנות על מחזיקי התורה. הוא העניק את הזהוב לידי השליח, אשר הודה לו בחום ובירכו כי בזכות המצוה יעלה ויצליח ואף יתעשר עושר רב, והם נפרדו בידידות, כשכל אחד ממשיך בשגרת יומו.
באותם ימים, שוד הים היה לתופעה רווחת. השודדים היו אורבים לאוניות בלב ים, גונבים את הסחורה וממשיכים לנמל קרוב, שם היו מוכרים את הסחורה בזיל הזול. ויהי היום, ואל העיר ליוורנו הגיעה אוניית ענק של שודדי ים, מלאה באוצרות וגדושה באינספור חפצים, רהיטים, פריטי ביגוד ומוצרי מזון לרוב. עפ"י הנהוג, הניחו השודדים את הסחורה בנמל, ונקבו במחיר לכל פריט ב'תערוכת הנכסים השדודים', כאשר כל החפץ לרוכשו - הניח ידו על הפריט, וזכה בו במחיר הנקוב.
באותה עת, עבר במקום מיודענו המשרת, רבי יצחק גויטע. הוא לא הבין את ההמולה שמסביב, כל שיג ושיח המסחר היה זר לו, ולכן נעמד להביט לראות את השוק כמרקחה - השודדים הצועקים מחירים בגרון ניחר, לצד אנשים הרצים בין החפצים ובוחנים אותם במבט מדוקדק. תוך שהוא עומד ומביט - נשען בידיו מבלי משים על שני ארגזים חתומים, שנראו כארגזי תבלינים מוברחים.

לפתע, השתרר שקט. זהו הרגע הקובע והמכריע, בו מי שידו מונחת על הפריט - זוכה בו. השודדים עברו בין הפריטים שנמכרו, והחלו להובילם אל בתי הרוכשים - תוך שהם מבקשים את הכסף בגינם. לפתע הגיעו לשני הארגזים עליהם נשען רבי יצחק גויטע, ושאלוהו לכתובת ביתו...
המשרת התבלבל, לא ידע מה לענות והסמיק ממבוכה... הן בעוד זמן קצר יונפו הארגזים אל העגלות הסמוכות, ויובלו לבית אדוניו, ואז יידרש לשלם בעבורם, כשכלל לא התכוון לקנותם... אך מה יעשה, השעה דוחקת, השודדים קצרי רוח, והוא החל רץ לפניהם, ופונה לאדונו ומבקש בתחנונים כי ילווה לו את הזהובים המבוקשים, כי בטעות הניח ידיו על ארגזים עלומים, ועתה - עליו לשלם את המחיר...
הגביר הביט בפניו התמימות של המשרת, ונכמרו רחמיו. על אתר הלווה לו את הסכום הדרוש, והמשרת מיהר לשלשל את הכסף לידי השודדים, ולשאת את הארגזים לחדרו. לאחר שנרגע מהמירוץ שנכפה עליו - פנה לבדוק את תכולתם העלומה של הארגזים, לבחון באיזה תבלין מדובר, אולי יש בו ערך כלשהו...

והנה, אך הוא פותח את הארגזים, ועיניו נוצצות. הארגזים הנעולים היו מלאים וצפופים עד אפס מקום במטבעות זהב יקרות ערך, ששויין לא יסולא בפז! לא ארגז אחד מלא במטבעות זהב יש בידיו, אלא שני ארגזים מלאים וגדושים במטבעות זהב, והוא מביט בהן כחולם - הן הפך לעשיר גדול ברגע קט!
כנראה, גם השודדים לא היו מודעים לערכו של האוצר שבידיהם, ולפי תומם סברו כי המדובר בארגזי תבלינים - כפי שחשב גם המשרת. אלא שכולם טעו, והיו אלה ארגזים מלאי מטבעות זהב, שהפכו את המשרת העני והמסכן - לגביר אדיר ובעל בעמיו!
עוד באותו היום, פרע המשרת את חובו לאדוניו, הודה לו בחום על האירוח הנעים ונפרד ממנו בידידות. אף הגביר העשיר שמח בשמחת משרתו לשעבר, וציידו בטיפים ועצות להתחלת מסחרו בהצלחה, ובברכה שקרנו תרום ותגדל. ועד מהרה הפך רבי יצחק לעשיר מופלג ובעל נכסים מרובים, ומתוך רוגע כלכלי - עלה והתעלה בתורה, והפך לגאון עולם!

לימים, זכה רבי יצחק לתורה וגדולה שהתאחדו על שולחנו, והפך למרביץ תורה וגאון נודע, עשיר מופלג ששמח על כל הזדמנות להחזיק בכספו את התורה, כשהוא זוכר כי עושרו המופלג לא בא אלא בזכות ברכתו של אותו שליח, לו העניק את פרוטותיו האחרונות. וכל ימיו היה רבי יצחק חוזר ומסביר, כי הוא הדוגמא הטובה ביותר לכך שברכת התורה היא המעשירה בגשמיות ומרוממת ברוחניות, ובזכות מטבע אחת להחזקת תורה - זכה להתעשר ולגאונות מופלאה בכל מכמני התורה!
הסיפור המופלא הזה, מובא בתולדותיו שנדפסו בראש ספרו הגאוני על הש"ס, ספר 'שדה יצחק' - אותו חיבר הגאון רבי יצחק גויטע זצ"ל. וכל המעיין בסיפור, יגלה מבט חדש ומאיר: לפעמים, מזדמנת לנו הזדמנות לתמוך בעמלי התורה ואנו משתוקקים להיות שותפים בה - והמעכב בעדנו הוא העובדה שאין לנו יכולות כספיות גדולות, ואיננו מסוגלים לתרום סכומים גדולים ומשמעותיים, כנדרש לסיפוק צרכי עולם התורה...

אך סיפורו של רבי יצחק קורא ומאיר: הסכום פחות חשוב, מה שחשוב הוא הרצון. יהודי שמתאמץ להחזיק תורה, יהודי שמוכן להתמסר להחזיק תורה, יהודי שבוערות בו להבה פנימית ותשוקה אדירה להחזיק לומדי תורה ולסייעם - בפני יהודי כזה נפתחים השערים, בורא עולם נותן התורה מחזיר לו שבעתיים והרבה יותר, כי הוא עושה את תפקידו המקסימלי במלחמה למען התורה, כי הוא ניצב על משמרתו ברצון ובאהבה לתמוך בעמוד התורה!
הבה נחפש היכן נוכל להיות שותפים בעולם התורה, כל אחד כיכולתו. בפעם הבאה שתזדמן לנו הזדמנות להחזיק תורה, נזכור כי סכום קטן או גדול, הכנת כוס שתיה לעמלי התורה או סידור בית המדרש למענם, יתכן שזה מה שיפתח לנו את שערי השפע, הן בפרנסה והן בשפע רוחני של גדלות תורנית מופלגת! ומי יודע, אם לא הרגע הזה בו נתאמץ למען לומדי התורה - הוא שיבטיח לנו סייעתא דשמיא בכל מעשי ידינו, כי אין קדושה כתורה, אין תומכיה כישראל!