עצירה דרמטית

היה זה בשנות האימה, כשמכונות הרצח הנאציות פעלו במלוא התנופה, והפילו אימה וחרדה על כל נפש יהודית. בעיירה בוכניה הקטנה, דרומית מזרחית לקראקא, היה יישוב יהודי קטן שגם הוא לא ניצל ממלאכי המוות הגרמנים. הם הגיעו לעיירה, ותחילה ריכזו את כל היהודים שבה, כ-2,500 במספר, בגטו קטן וצפוף, תוך שמירה הדוקה לבל יברח מהם איש.
אחד היהודים שנכלאו בגטו, היה הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע, שנקלע לעיירה זו תוך כדי מנוסתו. השמועה כי הרבי עצור בתוככי הגטו וסכנה נשקפת לחייו, עשתה לה כנפיים בכל רחבי העולם היהודי, שנחרד להצלת אותו צדיק. מאות יהודים בכל רחבי תבל החלו בפעולות להצלתו, לחילוצו המהיר מהגטו והבאתו למקום מבטחים. סכומי עתק נאספו, שתדלנויות רבות הופעלו, וכל המאמץ הזה נשא פרי:
היה זה בשעת לילה מאוחרת, בגטו בוכניה. כולם כבר נמו את שנתם בשלווה, רק הרבי ואחיו - הרה"ק רבי מרדכי מבילגורייא זי"ע, אביו של יבדלחט"א כ"ק האדמו"ר מבעלזא שליט"א, היו ערים ומוכנים, יחד עם משמש צמוד. לפי האותות שקיבלו והסימנים שהוסכמו, אחרי חצות הליל הם אמורים להיות מוברחים להונגריה השכנה, שבימים ההם טרם טעמה את נחת זרועו של המגף הנאצי האכזר.

אחר חצות נראה רכב קטן ומיושן עוצר ליד הבית. הנהג, קצין ריגול הונגרי ששוחד בהון עתק, דחק בהם להיכנס לרכב, שאורותיו היו כבויים ורק נהמת מנועו נשמעה בדממה הלילית הסמיכה. הם מיהרו לעלות אל הרכב, שהחל בדהרה אל מחוץ לחומות הגטו, מאפילה לאורה, משעבוד לגאולה.
קשה לתאר בקצרה את מסכת הניסים הגלויים שהתלוותה לנסיעת הבריחה הפלאית הזו. שומרים נאצים הפכו לבחינת 'עיניים להם ולא יראו', מפקדים אחרים שיתפו פעולה בתמורה להטבות שונות, שמירה עליונה והדוקה ממעל הוצמדה לנסיעת הרכב אל מחוץ לעיירה בוכניה, ואחר כך - אל הכביש המהיר המוביל להונגריה.
האוירה ברכב היתה שלובת אימה והודאה גם יחד. עם כל קילומטר נוסף שהרכב עבר, נמלט מגיא ההריגה, היתה תחושת סיפוק עמוקה על הנס הפלאי. לצד זאת, הכבישים היו גדושי חיילים, טנקים, רכבי צבא משוריינים שהכניסו לחרדה קיומית את יושבי הרכב, והקצין ההונגרי שנהג בו - רעד על חייו.
לפתע, ביקש הרבי לעצור את הרכב. המשמש נחרד, המבריח נתקף חלחלה. 'לעצור? עכשיו? עלינו עוד להספיק להבריח את הגבול להונגריה!', אך הרבי שב על בקשתו בעדינות אך בנחישות. המשמש ניסה לשכנע, דמו של המבריח אזל מפניו בחרדה תהומית, וטען: 'אנחנו חייבים להמשיך, אנחנו באמצע בריחה נועזת להצלת חיינו!'

אך הרבי היסב את פניו בשלילה. מלווי הרבי הבינו כי דברים בגו, הן כל הבריחה הזו היא מעשה ניסים אחד גדול בכוחו של הצדיק, כדאי להמשיך להישען על הוראותיו המדוייקות. וכך, בעיצומה של הבריחה, בשולי הכביש המוביל ליציאה מהגיהנום הנאצי אל חוף מבטחים, עצר הרכב את נסיעתו.
הרבי יצא ממנו, והתיישב על אבן סמוכה. דקה ועוד דקה ישב הרבי על האבן, וכל רגע נראה בעיני מלוויו כנצח, בשל החרדה והדאגה לשלום מבצע הבריחה הנועז. 'מי יודע להיכן מכוונים שרעפי קודשו עתה', הרהר המשמש בשעת מעשה, 'מה יכול להיות כה חשוב, שמצדיק עצירה בעיצומה של הבריחה הנועזת והמסוכנת?' - אך הרבי נותר בפנים חתומות, ישב ברוגע על האבן, ומקץ 10 דקות שב ועלה לרכב, בלי להסביר דבר...

הדבר נותר בגדר תעלומה, במשך שנים הועלו השערות שונות לסיבת עצירת הבריחה הפתאומית באופן כה מפתיע. מי שפתר את התעלומה היה הרבי בעצמו, עשור אחר כך, כשבפגישתו עם כ"ק האדמו"ר מבאיאן זי"ע, חשף את סיבת העצירה הפתאומית והסביר:
'בעיצומה של הבריחה, חשתי כי שלוותי אובדת ממני. אני מאבד את יישוב הדעת, את צלילות המחשבה שלי. הוכרחתי לעצור, להתיישב, להירגע. להקפיא את מנוסת הבהלה, ולחזור ליישוב הדעת. הבהלה והלחץ הם קו אדום עבורי, אינני יכול לעבור אותו!'

דבריו אלו נשמעו מפי הרה"ח רבי יונה צלר זצ"ל שנכח באותה פגישה, והובאו בספר 'בקדושתו של אהרן', כדי ללמדנו:
נכון, גם בעת בריחה, גם בעת מצוקה, אפילו בזמן סכנת חיים - עוד יותר מסוכן הוא לאבד את יישוב הדעת, את היכולת לחשוב. המצב עשוי להלחיץ, לפעמים צריך לקבל החלטות הרות גורל בזריזות, הרבה פעמים יש הרבה מדי משימות במעט מדי זמן. למרות זאת ואולי בגלל זאת - חשוב כל כך לוודא כי אנו נשארים ביישוב הדעת, צלולים במחשבה, רגועים.
הלחץ, הבהלה, המירוץ המטורף – הם אם כל חטאת. יישוב הדעת הוא המתנה הגדולה ביותר שניתנה לנו, ועלינו לנצלה עד תום, להדוף את הלחצים, לעשות סדר בסדר היום שלנו, ולשמור על קור רוח בכל מצב וזמן. כך נזכה לחיים טובים ומאושרים מלאי סיפוק ושמחת חיים!