הרופא לא מאמין

את הסיפור הבא, סיפר הגאון רבי שמחה קפלן זצ"ל, אף הוא רבה של צפת. בימי חורפו, גלה למקום תורה – לישיבת מיר המעטירה, כאשר באותם ימים נהגו תלמידי הישיבות להתאכסן בבתי בעלי בית מקומיים. מזלו שפר עליו, שקיבל אכסניה בבית משפחת יהודי סוחר בעל אמצעים, ששמח על ההזדמנות לארח בחור בן תורה.
כאשר חל היריד הגדול בימי ששי, היה מביט כמשתאה במחזה מעניין כמותו לא ראה מימיו. בעל הבית היה משכים קום, מתפלל וממהר ליריד – לצורך עסקיו. לפני שיצא, עמדה רעייתו והזהירה אותו שיחזור מוקדם, שחלילה וחס לא יתאחר. כך בשעת ארוחת הבוקר הקצרה, שוב בעת שלבש את מעילו, וגם אחר שיצא את הדלת – עוד קראה אחריו 'זכור לחזור הביתה מוקדם ואל תאחר!'

המחזה היה מוזר בעיניו: יתכן אמנם שבעלת הבית רוצה שבעלה ישוב בזמן, אך להזהירו על כך כל כך הרבה פעמים? מה היא כל כך חוששת מאיחורו ביום ששי דווקא, עד שהיא נדרשת להזהירו שוב ושוב אינספור פעמים? לימים, אזר אומץ ושאל בעדינות את בעלת הבית לפשר העניין, והיא השיבה לו בסיפור:
כזוג צעיר, היו בעל הבית ואשתו חשוכי בנים במשך שנים רבות. מובן שאי אפשר לתאר את הצער הרב ועוגמת הנפש הנוראית, כמו גם את המאמצים הרבים והשונים שהושקעו במציאת פיתרון למצוקתם הקשה. הם הרבו בתפילות ובקשות ודרשו ברופאים, עד שאחרי כמה שנים בסייעתא דשמיא נפקדו בבן זכר, וכמובן ששמחתם היתה רבה וגדולה, וכל בני העיר בא להשתתף בה.
אך בחלוף כמה שנים, קרה אסון נורא. הילד הקטן חלה לפתע במחלה קשה, וכל הנסיונות לרפאו עלו בתוהו. טובי הרופאים נקראו למיטתו, התרופות היקרות ביותר הובהלו לחדרו, אך דבר מכל אלה לא הועיל ומצבו רק הלך והידרדר... בצר להם, שמו ההורים פעמיהם לעיר הגדולה וילנא, אל הרופא הבכיר במדינה.

והנה, אך נכנסו לרופא, הביט הרופא ממושכות בילד, בדק היכן שבדק, ופסק את פסוקו: לילד הזה אין סיכוי לחיות!
שבורים ורצוצים, יצאו ההורים מהרופא כשהבשורה הקשה מכה בהם ללא רחם. יהודי קרוב לחש להם, כי אולי כדאי שבחזרתם הביתה, יעברו דרך העיר ראדין, וייכנסו לרבן של כל בני הגולה, החפץ חיים זי"ע, ויבקשו ממנו את ברכת הכהן הגדול מאחיו.
בבואם, נדהמו לגלות כי עוד עשרות יהודים מתדפקים על הדלת, אלא שגילו המבוגר וחולשתו של החפץ חיים אינם מאפשרים כניסה לאיש. הם ביקשו פעמים רבות, התחננו והתעקשו, ולאחר שאם הילד בכתה בדמעות, התירו להם להיכנס ולהזכיר את בנם החולה בפני החפץ חיים.

השיב להם החפץ חיים: 'בצעירותי, כשכוחי היה במותניי, הייתי צם תעניות רבות ומתפלל תפילות ובקשות לנוכח אסון שכזה. אך היום – בזקנותי, כבר אין בי כח לכך. אך עצה טובה אוכל לייעץ לכם: אציע בפניכם שתי קבלות טובות, ואם תקבלו אותם על עצמכם, מובטחת לכם ישועה.'
'ואלו שתי הקבלות הטובות', המשיך החפץ חיים, 'הראשונה, תקבלו על עצמכם שמדי יום ששי בחצות היום בדיוק, יעוטר השולחן שבביתכם במפה שבתית לבנה לכבוד השבת המתקרבת. השניה, שתקפידו לקבל פני שבת ולהדליק הנרות כמה דקות לפני הזמן המקובל. באם תקבלו שתי קבלות טובות אלו – ישועתכם מובטחת'.

מובן שההורים קיבלו על עצמם, וכבר בבואם לביתם גילו כי מצבו של הילד הולך ומשתפר, עד שהבריא לחלוטין ושב להיות כאחד האדם! לאחר תקופה, כשעברו שוב ליד וילנא, שבו ונכנסו אל אותו רופא גדול אצלו ביקרו בתחילה. הוא נדהם לראות את הילד עומד על שני רגליו, עד שאמר 'אינני מאמין שזה אותו ילד שביקר אצלי בעבר!'
'עתה', סיימה בעלת הבית, 'כבר לא תתפלא לראותני מדי יום ששי מזכירה לבעלי שוב ושוב כי יחזור מהיריד מוקדם. עבורנו, זה לא סתם עניין של זריזות, זו סוגיא של חיי היקיר לנו מכל!'

בזכות הקדמת קבלת השבת, זכה הילד להינצל ממוות לחיים, וזכו הוריו לנחת יהודית מבנם היחיד. אין לדעת איזה שכר רב צפון לנו בשמים מהקדמת קבלת השבת שלנו, אך כבר למדנו שבשמי מעל 'משלמים במזומן' לזוכים!