על פי תהום

החסיד הנודע מליובאוויטש, רבי מנחם מנדל פוטרפאס זצ"ל, עבר את כל מאורעות סיביר. הוא שתה את כוס התרעלה של אותה ארץ גזירה עד תומה, וראה לא פעם את המוות מול עיניו. כשנחלץ מסיביר בנסי ניסים, נשאל פעם כיצד החזיק מעמד באותם ימים קשים, מול כל מראות הזוועה והאימה שנחשף אליהם יום יום.
במקום להשיב, בחר רבי מנדל לספר סיפור שקרה באמת: פעם, בצעירותו, ראה אדם מטפס על הר גבוה, ותוקע בראשו עמוד ברזל. לאחר מכן, עלה האיש להר נוסף מול אותו הר, ונעץ גם בראשו עמוד ברזל. לאחר מכן, קשר חבל חזק מהעמוד שבראש הר אחד למשנהו, חבל שהתנופף מעל התהום הפעורה בין ההרים.

העוברים ושבים הביטו מתפלאים במראה, וביקשו לדעת מה מטרת החבל. 'תיכף תראו' אמר האיש, ועלה אל ראש אחד ההרים. באין אומר ודברים, למרבה תדהמת הצופים, עלה האיש על העמוד, והחל פוסע על החבל המתוח בין שני ראשי ההרים...
הצופים הזעיקו מיד את כוחות ההצלה, בטוחים כי בעוד מספר שניות יפול האיש מהחבל הדק, מגובה רב כל כך, ומי יודע מה יעלה בגורלו. כשהמשיך לפסוע על פי התהום הפעורה, כבר הותירו מאחור את השקים והמזרנים שהכינו לרכך את נפילתו, ופשוט נאלמו דום מאימה...

אלא שכנגד כל הסיכויים, האיש המשיך לפסוע בביטחון על החבל, והגיע – לא להאמין – לצידו השני. כשעמד בראש ההר השני הפשירו הצופים מקיפאון האימה, והחלו מוחאים כפיים... האיש ראה כי טוב, וחזר על התעלול פעם פעמיים ושלוש, למראה הצופים המריעים לו בעוצמה גוברת והולכת...
כשהבין שכבר אין חדש בתעלול, החליט לפתח אותו יותר. 'מאמינים שאני יכול לעבור על החבל בשלום?' שאל האיש בפאתוס. 'בוודאי', קראו האנשים בהתלהבות. אך הוא שב ושאל: 'מאמינים שאני יכול לעבור על החבל, עם עגלת תינוק בידיי?'
'מאמינים' קראו כולם, בוודאי. הרי ראינו שהוא יכול לעבור על חבל דק, כנראה שהוא יכול לעשות זאת גם עם עגלת תינוק בידיו. 'אם כן,' אמר האיש, 'הנה עגלת תינוק. מי מתנדב להניח את בנו בפנים, ואעבירנו על גבי החבל?'
לפתע השתררה שתיקה, איש לא התנדב. 'לא הבנתי', אמר האיש, 'הרי ראיתם בעיניכם שאני עובר על החבל ללא בעיה, והכרזתם קודם שאתם מאמינים שאני יכול לעבור גם עם עגלת תינוק. מדוע איש מכם אינו מתנדב להכניס את בנו לעגלה?'...

טענה הגיונית ללא ספק, אלא שהיא לא שכנעה. הוא עדיין מבקש מתנדב שיתרום את בנו לניסוי, אך הצופים מתעקשים כי הם מאמינים שהוא יכול להעביר את העגלה, אך מכאן ועד לתרום את בנם לניסוי, הדרך רחוקה!
ביום מן הימים, הופיע לפתע הפעלולן ועגלת תינוק בידיו. לחרדת הצופים, הכניס ילד קטן כבן שלוש, ורוד לחיים ובעל חיוך רחב, אל תוך העגלה. 'עתה, תראו כולכם, כי לשווא פחדתם!', אמר, והחל פוסע מעדנות על החבל המתוח...
הצופים צפו בו בעניין, אך הוא לא העיף אליהם מבט. בצעדים מדודים, פסיעה אחרי פסיעה, עבר את החבל מקצה אל קצה, כשמתוך העגלה מציץ ראש קטן, מחייך חיוך מתוק... רק כשהגיע לראש ההר השני, הרפה אחיזתו מהעגלה והביט בחיוך מתנשא אל הצופים: 'אמרתי לכם, אני יכול לקחת גם תינוק בעגלה ולעבור בשלום'...

כשוך המהומה מהפעלול, פנו כמה מקהל הצופים אל הילד הקטן. 'ילד,' שאלו בסקרנות, 'הסבר אנחנו מבקשים. הרי ידעת שאתה שותף לפעלול מסוכן, שאתה עומד לעבור על פי תהום, אחוז בידיים של מישהו שמהלך על חבל דק. איך המשכת לחייך גם ברגעים שאנחנו קפאנו מאימה לשלומך?'
'איך אינכם מבינים?' אמר הילד, 'אני הבן של הפעלולן, והרי הייתי בידיים של אבא שלי. אם אני בידיים של אבא, מה יש לי לפחד?'

סיים רבי מנדל את הסיפור המדהים, והוסיף: 'סיביר, היא לא פי תהום, היא התהום בעצמו. בוודאי, הפחד והאימה משתקים, אי אפשר לשרוד בתנאים כאלו. אבל מי שמאמין שיש לו אבא, מי שמרגיש וחש בידיים של אבא כל הזמן, מחייך גם בסיביר המחרידה!'
אוברדרפט? דאגות? בעיות? הרי אנחנו בנים של אבא, לא סתם אבא, מלך מלכי המלכים!
נאמין בו, נאמין שיש לנו אבא, הוא עוזר, הוא שומר, הוא מגן, הוא נותן. בידיים של אבא לא מפחיד, בידיים של אבא הכי בטוח בעולם!