המקלט הסיבירי

ברחבי העיר יצא הכרוז, בשם שר הצבא: 'כל אחד מתושבי העיר, מחוייב לשאת על גופו את תעודתו המזהה. רוחות המלחמה, ריבוי הגייסות והמרגלים המצויים, מחייבים כי כל תושב העיר ישא עמו את תעודותיו, 24 שעות ביממה, 365 יום בשנה, ללא שום פשרות!'
הקהילה היהודית נכנסה ללחץ. בכל ימות השבוע אין בעיה לשאת את התעודות, וכולם יקפידו על כך. אך בשבת? הרי בשבת אסור לטלטל (במקומות ללא עירוב כשר), ואיך נוכל לשאת את התעודות עמנו ביום השבת?
ראשי הקהילה ניסו לדבר על לבו של שר הצבא, אך הוא בשלו. כל תושב ישא עליו את התעודות, ואין שום פשרה. מי שיימצא ללא תעודות – יוגלה לסיביר מיד!

סיביר - - -  עצם המילה העבירה צמרמורת. סיביר, ארץ גזירה אשר רוב באיה לא ישובון. מה עושים עכשיו?
חיש נשלח מברק, אל ביתו של אב"ד בנדין. בני הקהילה כתבו בקצרה: 'ילמדינו רבינו, בהיות ושר הצבא דורש מכל תושב לשאת את התעודות עמו, ואם לאו – אחת דתו לגלות בסיביר על סיכון החיים הכרוך בזה, האם אפשר להתיר לשאת את התעודות גם ביום השבת?'
תשובתו של הגאון הגיעה די מהר, אף היא בקצרה: 'נראה להתיר', קבע הרב, הן חשש פיקוח נפש בדבר!

שבת בבוקר. בני הקהילה מתכנסים לתפילת שחרית בבית הכנסת, עמוק בכיס, מתוך מטרה לא להרגיש אותה לפחות, תחובה התעודה. לפתע פרצו כוחות הצבא לבית הכנסת, וביקשו לראות מי ומי המתפללים.
הכל צעדו לפניהם בסך, כאשר החיילים בוחנים את התעודות. ואז – למרבה החרדה, התברר שאחד מבני הקהילה לא היה מסוגל לטלטל עמו את התעודה. 'נראה להתיר', אמר היהודי, 'כך קבע הרב. ובכל זאת, הרי הרב לא חייב לעשות כן, ולבי חרד לנוכח המחשבה לשאת תעודה בשבת!' (אנו מצטטים מדבריו, אף שלמעשה ראוי לכל אחד לנהוג כפי שמורה לו רבו.)

עכשיו, בעומדו לפני החיילים, לא הועילו כל טיעוניו. בתוך שעה קלה כבר היו ומשפחתו על הרכב המשוריין, הנושא אותם אל סיביר המאיימת - - -
בני הקהילה הביטו ברכב המתרחק, ומחו דמעה של כאב. כך, בעיצומו של יום השבת, נתפס אחד מהם והושלך לסיביר, לנגד עיניהם הנדהמות. עיני היהודי שעל הרכב זלגו גם הן דמעות, דמעות של אושר על מסירות נפש למצות שמירת שבת, בכל מחיר שבעולם!
שנים חלפו, המלחמה האיומה הגיעה לקיצה. מתי מעט ניצלו מהתופת, אחד מעיר ושניים ממשפחה.

אחד מעיר, מאותה עיר, היה דווקא היהודי שהוגלה לסיביר. כשעלה ארצה, גילה לדאבונו כי כל הקהילה נכחדה, אנשים נשים וטף, לא נותר מהם שריד ופליט. איננו יודעים חשבונות שמים, על מה ולמה נכחדו קהילות יראות ושלמות בשנות המלחמה. אנו כן יודעים, שאותו יהודי בודד שלבו נחרד לנוכח המחשבה לחלל שבת בהיתר גמור - רק הוא ניצל!

בסלון ביתו בבני ברק, סיפר יהודי זה את הסיפור, לנגד עיניהם המרותקות של בניו ונכדיו, אשר ישבו סביב לו והאזינו בקשב.
'אינני בעל מופת,' אמר אותו יהודי, 'רחוק מזה. אני יהודי פשוט. אבל הלב שלי שלא היה מסוגל לטלטל בשבת, הציל את חיי, הביא לי את הנחת המבורכת לה זכיתי. השבת ששמרתי עליה במסירות, היא שמרה עלי!' אמר, וניגב דמעה של אושר בהביטו אל יוצאי חלציו...