ניחוח שאינו מצוי

בין משתתפי השיעור היומי בבית הגאון מטשעבין זצ"ל, נמנה גם ר' פישל סוחר הדגים. נחלקו הדעות אם פישל זה נקרא בשמו על שם מקצועו, או שמא נקרא כך בהיותו תינוק זעיר ועקב שמו בחר את מקצועו... אלו ואלו מודים, כי יותר משהיה פישל גדול בתורה, היה מצוין בתפקידו כסוחר דגים, ויותר משהכיר את שפתם של רש"י ותוספות, הכיר ר' פישל את שפתם של דגי הקרפיון והבורי המשייטים להנאתם בחנותו...
מדי יום הגיע ר' פישל לשיעור, עמל ויגע מעבודת יומו. כה עייף היה, עד שלא עמדו לו כוחותיו אפילו להחליף את בגדיו, וכך, עלה ובא בבית הגאון מטשעבין בחולצתו הריחנית שקשקשים נתפסו בשוליה, ועוד בטרם הספיק לשטוף היטב את זקנו העבות מדם הדגים שטחן אך לפני שעה קלה...
וזאת יש לדעת, כי הרב מטשעבין היה ידוע כאיסטניס, בעל רגישות לריחות לא נעימים. ריחות כאלה היו עבורו מטרד לא פשוט בכלל, והחריפים שבהם אף גרמו לו צריבה ויובש. אם ידע על חנות דגים בהמשך הרחוב, היה חוצה את הכביש מבעוד מועד, כה רגיש היה לניחוחות מהסוג האמור...

כשהיה ר' פישל עולה לשיעור, היו כל המשתתפים מסיגים פניהם אחור, מעוותים את קצה האף עד יתרגל לריח ה'נעים' שנכנס עם ר' פישל. רק הגאון מטשעבין, למרות רגישותו הרבה לריחות, לא הניע את אפו ולא עשה אף תנועה. כך, מדי יום, היה ר' פישל מגיע לשיעור, גורר עמו שובל ריחני של ניחוח דגים, ובעוד יושבי השיעור מעוותים פניהם, הרב מטשעבין מתייחס לכך בשוויון נפש...
נמנו וגמרו הלומדים, כי 'זה לא עסק ככה'. הן הרב סובל כל כך מהריח, וגם עבורם הדבר לא נעים. אך עבור הרב מדובר בקושי חמור עוד יותר – הרי השיעור נערך בביתו, ור' פישל יושב על כסא בסלונו. גם שעה ארוכה אחרי סיום השיעור, עדיין הריח נותר בבית, דבוק לכסא בסלון. היתכן כי רבם ייאלץ לסבול כל כך מהריח?

החליטו ליידע את רבם, כי יבקשו מר' פישל להתעכב קמעא בדרך לשיעור, להיכנס לביתו, להתקלח ולהחליף בגדיו. גם אם ייאלצו להתחיל את השיעור כמה דקות מאוחר יותר – כדאי הדבר, ובלבד לשמור על אויר ואוירה נעימה...
להפתעתם, התייצב כנגדם הרב כחומה בצורה. 'לא יקום ולא יהיה,' נקש על השולחן, 'לא יעלה על הדעת להגיד ליהודי שהוא מדיף ריח לא נעים, שיתרחץ לפני בואו לביתי. אמת וגם יציב שאני סובל כל כך מהריח, וכי בשל כך הותרה הרצועה? וכי בשל כך יותר לפגוע באדם על רקע ריחו ועיסוקו?'
התפלאו התלמידים אל ליבם, אך הוסיפו והסבירו: 'הרי ברור כי ר' פישל יבין, מי כמוהו מודע לבעיה של הריח. איננו מבקשים שלא יבוא לשיעור, ההיפך – אנו מוכנים לאחר את השיעור בכמה דקות כדי לאפשר לו פנאי להתארגן בצורה נקיה. הוא ישמח להקל על הרב ולבוא בצורה כזו, הרי לו היה יודע כמה הרב סובל מהריח שלו – היה עושה כן מעצמו!'

לא זו בלבד שהם לא הצליחו לשכנעו, אלא שהרב התבצר בעמדתו עוד יותר, ומחשש שמא יאמרו לו בשוגג כדברים האלה, קבע מיד: 'אם לבסוף תגידו משפט מעין זה לר' פישל, יהיה זה היום האחרון בו מתקיים השיעור. בו ביום אסגור את השיעור, הוא לא יתקיים יותר. שיעור שנערך תוך כדי פגיעה ביהודי – לא יבוא באוהל ביתי!'
הבה נחשב! הרי באמת, צדקו כל השומעים. לו היה יודע ר' פישל כי הרב סובל מהריח שהוא מביא במשכנו – אין ספק שהיה שמח על שמעירים לו, ומשתדל להגיע בצורה אסטטית יותר לשיעור. יתירה מכך, הרי ר' פישל ידוע ידע כיצד הוא מריח, וכי היה נפגע לו היו מסבירים לו כי ריח זה מפריע לאנשים אחרים?
ובכל זאת, יש כאן שמץ של אי נהיגת כבוד, יש כאן סרך פגיעה. שיעור יומי קבוע יבוטל, ובלבד שפגיעה כזאת לא תקום. נהיגת כבוד אינה עוד משהו, אפשר איתה ואפשר בלעדיה. נהיגת כבוד היא בסיס, היא יסוד, עליה בונים שיעורים, עליה בונים חיים, עליה בונים נפשות...