כח התורה

פעמים רבות, יהודים מתיישבים ללמוד, מגיעים לסדר הלימוד או לשיעור, אך החיבור והטעם בגמרא - מהם והלאה. אנחה כבידה שוברת את ליבם, לפעמים דמעות עולות בזוויות עיניהם. 'כיצד אוכל להתחבר, איך ארגיש את המתיקות, באיזו דרך לבי יימשך לתורה הקדושה?' - הם שואלים באנחה משברת לב...
הנה סגולה בטוחה ומנוסה, אותה גילה הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ' זצ"ל, ומופיעה בשמו בספר 'דרכי החיים': להתחיל את הלימוד בקול רם. פשוט להגיד את המילים, שוב ושוב, בקול רם ומתלהב, גם אם לא מבינים ולא מתחברים, גם אם לא מרגישים חיות ולא חשים את המתיקות, בכל זאת לחזור ולחזור על המילים עצמן בקול רם, שוב ושוב!
והוא מבטיח, שמי שעושה כך, אחרי עשר דקות ולכל היותר עשרים דקות - יגיע אליו הטעם המתוק, לפתע יחוש את מתיקות התורה כובשת אותו, כובשת אותו בנופת צופים. אחרי 20 דקות לימוד בקול רם ונלהב - מובטח שיתעורר החשק והרצון, הריכוז ישתפר, המוח ייפתח, וההמשך יהיה הרבה יותר קל, ובעיקר - הרבה יותר מענג!
כמה כדאי לאמץ את הנוסחה הזו, לא להיבהל מתחושת חוסר המתיקות ולא להירתע, אלא פשוט ללמוד בקול עם או בלי חשק, ועם הקול - יגיע החשק, תופיע המתיקות!

בפרשת השבוע יתרו, מגיעה לתכליתה המסכת של 'גלות מצרים'. 210 שנות גלות אימתנית, בחלקן - שנות שעבוד קשה ואכזרי, ולקראת סופן - מסכת מופלאה של ניסים ונפלאות, אותות ומופתים, שהובילו לרגע הדרמטי בו מיליוני יהודים יצאו את ארץ מצרים, עברו את ים סוף, והגיעו עד הר סיני.
זה המקום, זה היעד. הקדוש ברוך הוא הכתיב את היעד הזה מראש, וקבע 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-לוקים על ההר הזה'. כלומר, הגלות כולה והשעבוד הכפוי, לא נועדו אלא כהכנה וזיכוך. תהליך הגאולה המופלא ורצוף הניסים - היה כולו כהכנה להתגלות שמימית - אלוקית חסרת תקדים. נס היציאה ממצרים, לא היה המטרה אלא עוד אבן דרך, בואכה היעד הנשאף והנכסף: קבלת התורה.

יחדיו, קיבלנו את התורה באהבה גלויה ובשמחה נרגשת. מקבלים על עצמנו נועם עול תורה ומצוות, שמחים להיות היחידה המובחרת, הפלוגה האיכותית ביותר, בניו של הקדוש ברוך הוא ושגריריו בעולם הזה. זכינו באותו מעמד נשגב לשנות את פני האנושות, ולהיבחר כאומה ייחודית מכל יושבי תבל, אומה איכותית ונקיה יותר - בזכות התורה.
מתנת התורה, היא החיבור האיכותי והנצחי שלנו לבורא עולם. התורה היא הבסיס לחיינו, 'כי הם חיינו ואורך ימינו', החיבור לתורה הקדושה הוא שמרומם את נפשנו, לימוד התורה נותן לנו טעם ומתיקות לחיים עלי חלד. בלי התורה, היו חיינו מסכת חומרית מגושמת ועצובה, נטולת חן וללא טעם איכותי. הלימוד בתורה והעיסוק בה - הוא שנותן לנו חיים איכותיים, רוחניים, מלאי טעם ותוכן אמיתי, המטעינים אותנו אנרגיה וכוחות.
לפיכך, כל לב יהודי מבקש לזכות להתחבר אליה, להטמיעה בנפשו, לתת לה כבוד ומשקל בתוככי לבו, ולהפוך אותה לחלק מהדי. אן. איי. שלו. אך כדי להגיע ליעד הנשאף הזה, כדי לזכות לחיות עם התורה ולדבוק בה, אין די ברצון ולא מספיקה השאיפה. נדרשת עבודה אמיתית, יגיעה של ממש. ההתחלה לא תמיד קלה, אך תחושת החיבור המתוקה וההרגשה הנפלאה של דבקות בתורה - שווה כל מאמץ!

ולכן חז"ל מגלים לנו את הכלי והעצה דרכם נוכל להתחבר לתורה, וחושפים כי התורה מתקיימת במי שממית עצמו עליה. ממית עצמו - פשוט כך, מוסר את נפשו, מקריב מזמנו, מתמסר כל כולו לחיבור האמיתי לתורה, לקדש עצמו בקדושת התורה. את התורה לא ניתן לקנות בדרך אגב, לא ניתן לזכות בה 'תוך כדי תנועה', אין אפשרות להתחבר אליה כראוי כשהיא נמצאת בירכתי רשימת יעדים ושאיפות ארוכה...
רק התמסרות מוחלטת, קבלת החלטה קיצונית בעומק הלב על הרצון להתחבר לתורה - רק כך ניתן לזכות בתורה, רק בדרך הזו. אכן, לא כל אחד יכול להתחייב לרצף שעות לימוד ארוכות, ולא כל אחד מסוגל ללימוד ביגיעה עיונית, אבל כל אחד ואחד יכול לקבל החלטה אישית עמוקה ונוקבת: 'אני מתמסר לתורה, התורה היא גם בשבילי, ואני חפץ לזכות בה ולהתחבר אליה בכל נימי נפשי!'

לפיכך, בפרשת השבוע הנוכחי העוסקת במתן תורה, נייחד זמן, מחשבה והתבוננות, לשאלה איך נוכל להתמסר לתורה, איך נוכל להתחבר לחמצן החיים שלנו, ולהקריב מעצמנו ומזמננו למען החיבור הזה. כעת זו ההזדמנות לקבל החלטה עמוקה והחלטית, חזקה ועוצמתית, לחזק את החיבור שלנו לתורה, להיות מוכנים להקריב ולהתמסר למענה, להקדיש חלק ניכר מהיום ומהפנאי למען התורה.
הבה נקבל על עצמנו לדייק יותר, להתרכז יותר, להתעמק יותר, לחזק את הקשר והחיבור שלנו עם התורה הקדושה. נקפיד יותר על סדרי הלימוד, על ההגעה הקבועה לשיעור היומי, ובכל מחיר ממש. ומובטחים אנו שהבא ליטהר מסייעין אותו, ומי שמשתדל - זוכה בסייעתא דשמיא לזכות בכך. אם נקבל על עצמנו את ההחלטה להתמסר לתורה - אנו מובטחים להצליח להגשימה, ולזכות באותה מתנה אהובה, כי אין זכיה כתורה ואין חכמיה כישראל!