הכרת הטוב

לונדון, שעת בין ערביים בבית בו התארח הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל. הרב יורד במדרגות הבית, ולפתע קורס ארצה, נופל מסיבה שאינה ברורה. בני הבית נבהלו, כולם רצו להקימו, אך הרב סירב לקום, באומרו כי תחילה עליו לברר את סיבת הנפילה, מדוע קרה לו כדבר הזה?
מארחיו ניסו לדבר אל לבו, כי סיבת הנפילה היא עקב הסוכרת ממנה הוא סובל, אולי בגלל גילו המתקדם או מצב בריאותו הרעוע. אך רבי שלום דחה את הטענות הללו, ואמר כי הוא חש חובה לברר מה הסיבה הרוחנית לנפילתו הפתאומית, ולכן מיהר ויצא אל ראש ישיבת מנצ'סטר, הגאון רבי יהודה סגל זצ"ל, לשואלו לפשר הענין. כששב, פניו קרנו באושר, נודעה לו סיבת הנפילה, וכך אמר:
'מכרי פלוני, שעשה עמי חסד לפני כמה שנים, בא להזמין אותי לשמחה במעונו בני יורק הרחוקה. השבתי לו שאינני בקו הבריאות ולא אוכל לבוא, אך לא היתה זו תגובה ראויה. הן הוא גמל עמי חסד בעבר, מוטלת עליי חובה להוקירו ולהכיר בטובתו, ולסור לשמחתו למרות שהדבר דורש ממני לטוס מרחק כה רב, במאמץ לא פשוט...'

לנוכח זאת, מיד אזר הרב כגבר חלציו, והודיע כי הוא טס מיד לניו יורק, להספיק להשתתף ב'שבע ברכות' האחרון של אותו מכר. הוא הגיע ברגע האחרון של השמחה, לאחר טיסה טרנס-אטלנטית ארוכה ומתישה, ובלבד שהגיע – כדי להכיר בטובתו, כדי להוקירו, כדי להשיבו בגמילות חסד אישית מרגשת על שטרח למענו בעבר!
סיפור זה, המופיע בספר 'קול חוצב', בא ללמדנו: ככך שאדם גדול יותר, כך הוא מבחין ומכיר יותר בטובות שגומלים עמו, וחש מחוייב להשיב בהכרת טובה. ואם חלילה בא קושי על האדם, שעת נסיון, התמודדות לא מוכרת - אולי צריך לבדוק את השלמות במידת 'הכרת הטוב', אולי לא הוקרנו מספיק את מי שגמל עימנו טובה. הבה נכיר טובה לכל מי שמטיב עימנו, זה מה שמרומם אותנו, זה מה שמונע 'נפילות' לא רצויות, זו הדרך שלנו להרבות טוב בעולם!

פרשת השבוע וארא עוסקת בתיאור שבע ממכות מצרים, אותן מכות אימתניות שהנחית הבורא יתברך על פרעה ועמו, כדי שישחררו את בני ישראל. מיד בתחילת סיפור המכות, מסתתרת לה פנינה נאה שכדאי לשים אליה לב, ערך ייחודי מעניין שנלקח בחשבון בתוך סערת המכות המתרחשת.
בורא עולם מורה להכות את היאור, כדי להופכו לדם. אף שמשה רבינו הוא מנהיג ישראל ומחולל המופתים במצרים, את המשימה להכות את היאור מטיל ה' על אהרן דווקא. משה לא יכול להכות את היאור, כי כשהיה תינוק זעיר הוחבא על שפת היאור, ולא ראוי שיכה את המקום שעמד לו למחסה ולהצלה. זאת, אף שהיאור הוא לא אדם, אין לו לב, הוא נטול רגשות, הוא לא חש את מה שעושים לו. בכל זאת, כיוון שמשה רבינו הסתתר בו ונעזר בו - אינו יכול להכותו, אינו יכול 'להכאיב' לו.
לא, היאור לא יצעק 'איי'. הוא לא מרגיש את כאב המכה, כשם שלא חש חסר כשמשה הסתתר בו. אך רק בגלל שהיאור שימש לו מחסה – די בזה כדי למנוע ממשה להכות את היאור, לשם מטרה טובה עליה ציווה ה'. משה מבין שלא יתכן שיניף יד על היאור – אותו יאור שגמל עמו טוב, כי הוא חייב ב'הכרת הטוב' ליאור, בהוקרה למים שבתוכו.

עובדה זו חושפת בפנינו את המחוייבות העמוקה והערך הנעלה של 'הכרת הטוב', שהיא ביטוי רגשי עמוק, שהופך לכלי מעשי. 'הכרת הטוב', היא החובה להוקיר טובה, להודות, לחוש מחוייבות עמוקה בעומק הלב להשיב טובה למי שגמל עמנו טובה, ולהשיב טובה במעשים. הכרת הטוב נובעת מחשיבה שלא חייבים לנו כלום, ואם מישהו גמל עימנו טובה – אנו מחוייבים להשיב לו כגמולו הטוב, ולמצוא דרך והזדמנות להודות לו מעומק הלב, במילים, בהכרה, ובמעשים של ממש.
יופיה של הכרת הטוב וקסמה יוצא הדופן, נחשפים גם בפרשת השבוע שמות, בה מתואר סיפור נישואי משה לציפורה - בתו של יתרו. משה בורח למדיין, נעמד על יד הבאר, ומושיע את בנות יתרו מהרועים המתנכלים להן. הן שבות הביתה מוקדם מהרגיל, ואביהן שואל שאלה, שהיא בעצם זעקה מהדהדת:
'למה זה עזבתן את האיש' - הלא איש עשה עמכן טובה, סייע לכן בהשקיית הצאן. כיצד יתכן שעזבתן אותו כך, בשולי הדרך? המתבקש ביותר הוא להזמינו הביתה, להגיש לו ארוחה. הלא הוא עשה עמכן טובה, היכן הכרת הטוב שלכן? כיצד יתכן שנותר בחוץ, לאחר שגמל עמכן טובה?!
בעקבות זאת, משה מוזמן הביתה, מתעכב בבית יתרו והופך לחתנו. יתרו – חותן משה, זכה בחתן שהוא מנהיג ישראל שנתן את התורה, זכה שחתנו הוא הנביא הגדול ביותר בכל הדורות, רק הודות להכרת הטוב. הכרת הטוב של יתרו הפכה לזכות עילאית, שהובילה אותו לחתן המובחר ביותר!
וכמים הפנים לפנים: הכרת הטוב של משה לחותנו, על שפתח בפניו את ביתו והשיא לו את בתו, היתה עצומה ובלתי נתפסת. עד כדי כך, שכאשר בורא עולם מגיע למשה רבינו ומבקש להטיל עליו את המשימה לגאול את ישראל ולהצילם מיד מצרים, משה מסרב בגלל הכרת הטוב לחותנו. המדרש בפרשת שמות מגלה, כי משה טוען בפני בורא עולם, שאינו יכול לצאת ממדיין למצרים ולגאול את ישראל ללא הסכמת חמיו, שכן חמיו פתח בפניו את ביתו, והוא חייב לו הכרת הטוב.

הבה נתבונן - היה אומר הסבא מסלבודקה זצ"ל: על כף המאזניים מוטלת השליחות החשובה, הנעלית, הנשגבה ביותר - להציל את בני ישראל ממצרים. למשה רבינו ניתנת הזכות להיות גואלם ומנהיגם, להוציאם מטומאת מצרים, להביאם להר סיני, ולתת להם את התורה. אך משה מסרב, מוותר על התפקיד הנשגב ביותר, בשל חובת הכרת הטוב!
כי הכרת הטוב, בסולם הערכים הנעלה של משה, מחייבת, תופסת וערכית יותר מכל תפקיד, מכובד, נשגב ונעלה באשר הוא. כדאי לוותר על תפקיד מנהיג ישראל, כדאי לעכב את גאולת ישראל ממצרים - כי הכרת הטוב חשובה יותר. הכרת הטוב היא ערך כה נעלה ומחייב, שלא ניתן להתעלם ממנו ולדלג עליו, גם במחיר שעם ישראל יישאר במצרים עד לבוא גואל אחר!

מתברר ש'הכרת הטוב' היא מוצר שאין לו מחיר, הוא חשוב, נעלה ויקר מכל מחיר שמשולם בגינו. אין מי מאיתנו שלא חייב הכרת הטוב למטיבים עמו - בני הבית, חברים, נותני שירות - כולם מטיבים עמנו, איש איש בדרכו. נזכור כי הכרת הטוב היא ערך ראשון במעלה, שכדאי להתמסר למענו ולהשקיע בו את כל הלב, להתמסר לבטאו בכל מחיר שבעולם. הבה נשקיע בהכרת הטוב, במסירות, ברצון ובשמחה, ונזכה להשפעה רוחנית טובה, עמה נוסיף ונגמול הכרת הטוב!