חיים בצל הרגשות

אם הדברים חלים על דברים טכניים, כמו קביעת טעמו של אוכל או היחס שלנו לפלוני ולאלמוני, הם נכונים שבעתיים, כשהמדובר הוא בקביעת צורות התנהגות לחיים בכלל. ניתן להיתקל באנשים הנוהגים להכנס למאבקי כח וסמכות עם בעלי מעמד ושררה, בשעה שאין להם כל נגיעה במעמדם או קשר ישיר לשררתם. מחקר בעברם יכול לגלות, כי הקשר הראשוני שלהם עם בעלי כוח וסמכות היה רצוף מאבקים ותככים- כגון אב שכפה ורדה בהם לעשות את אשר הוא רוצה, מלמד שהענישם ללא הרף (חומר למחשבה: יכול להיות שהם הזכירו למלמד שכן ילדות שהיה מנצח אותו בכל  משחק בחצר?!...), או גבאי בביהכנ"ס  שלא סבל את שאון משחקם של הילדים. קחו לדוגמא אדם שאתם מכירים כמי שרגיש דע אימה לביקורת- גם אם היא נאמרת בדרך מרומזת ואינה מתייחסת לענינים עקרוניים- עד שהוא מתפרץ באגרסיביות מול כל רסיס של ביקורת, עדינה ככל שתהיה. יכול בהחלט להיות, שרגישות זו נובעת מסבל רב שנים, מאמא שבקרה אותו ללא הרף והציקה לו בביקורתה, עד שמושג זה הפך לשנוא אצלו באופן חסר פרופורציה.

גם פחדים בלתי  מובנים, יכולים למצוא את פתרונם, כשמנסים לחשוב בכיוון של העלאת רגשות אסוציאטיביים. הספרות המקצועית מלאה בתיאורי מקרים של אנשים שפיתחו פחדים חסרי פשר, שלא ניתן היה לטעון לכל הגיון שהסתתר מאחוריהם, עד שנתגלה, כי במוחם התקשרו דברים מסוימים לארועים מפחידים, שגרמו להם להגיב בחרדה כפי שהגיבו. מומחים ל"הלם קרב", יטיבו לתאר זאת טוב ממני- בהיתקלם בחיילים שחוו חוויה טראומטית בשדה הקרב ופגישה מקרית בלובש מדים ברחובה של עיר(!) גם כשלא שמו לב לזה, עוררה בהם חרדה עזה, כאשר לפתע נזכרו בנוראות שחוו תחת אותם מדים, גם אם לא קשרו בין השניים בצורה מודעת.

נביא דוגמא:
פ', אמריקני עשיר ומכובד, לא היה יכול לשאת כל דבר שעף באויר בסביבתו. כל פרפר או ציפור, היו מוציאים אותו משלוות רוחו ומכניסים אותו לחרדה של ממש. תחקיר שערך המטפל שלו עם הוריו אודות עברו וההיסטוריה שלו, גילה, כי בעודו תינוק בן מספר חודשים(!) שהה פעם במטבח עם אמו. לפתע נכנס מבעד לחלון עורב שחור, והבהיל את האם שברחה בבהלה מן החדר. בבהלת מנוסתה, תפסה האם את תינוקה ברגליו וגררה אותו מן המטבח, תוך שהיא מרימה זעקות שבר ובהלה. התינוק, שאחז את קצוות מפת השולחן בידיו, משך את המפה אל הרצפה וכל הכלים שהיו עליה התנפצו על הרצפה בקול רעש גדול. המחזה הטראומטי שחווה בגיל כה צעיר , נשמר במוחו בצורה שקישרה את הטראומה עם העובדה שהגורם לכך היה דבר מה שעף לחלל החדר. הוא כמובן לא יכול היה לזכור את אותו מקרה ואף לא היה מודע לו. ובכל זאת, עורר בו המחזה בתת ההכרה כאלו רגשות אימה חזקים, עד שלא היה מסוגל לשאת שדבר מה יעוף במחיצתו.

במקרים מעין זה, עצם הבנת המקור לתגובה רגשית חריגה, עוזרת להכניס דברים לפרופורציה נכונה, ונותן בידינו כלים להתמודד, על ידי הפרדה בין רגשות העבר שקמו לתחיה, לאירוע הנוכחי.
אין צורך להרחיב בדוגמאות מן הספרות המקצועית, שכן כל אחד מאתנו יכול להיות "בעל מקצוע" לעצמו, כשיתחיל לחקור מה עומד מאחורי התייחסויות שונות לארועים, לחוגים, או אנשים שונים.