פרשת חיי שרה

בתחילת הפרשה מספרת התורה שאברהם אבינו קנה את מערת המכפלה מעפרון החיתי. חז"ל שמו דגש על כך ששמו של 'עפרן' לאחר המכירה נכתב בתורה חסר. ואמרו עליו את הפסוק "נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ". ודרשוהו כך: 'נבהל להון איש רע עין', זה עפרון שהכניס עין רע בממונו של צדיק, 'ולא ידע כי חסר יבואנו', שחסרתו התורה וא"ו. ע"כ. וכבר שאלו המפרשים מהי המשמעות לעפרון אם שמו נכתב בתורה מלא עם 'ו', או נכתב חסר בלי 'ו'. וביותר יש להבין הרי ספר התורה הוא 'תורה לעם ישראל' ומה לנו יוצא מכל הענין הזה, איזו הלכה או לימוד מוסרי רצתה התורה ללמד אותנו.

המגיד מדובנא מבאר את הדברים כך: באמת לא רק אות משמו בלבד הפסיד כאן עפרון, האות אינה אלא סמל. הוא הפסיד כאן את הזכות שמערת המכפלה תקרא על שמו, שיהיה לו חלק במנוחתם של האבות הקדושים. הפסד זה הוא אכן כבד משקל. עתה נתבונן כיצד הפסיד את הזכות הזאת. ונקדים לכך עוד שאלה. בספר מלכים מוזכרת אישיות אחרת שגם הוא אינו יהודי וגם הוא התבקש לתרום מממונו לדבר שבקדושה, זה היה 'חירם מלך צור' והוא נתבקש על ידי שלמה המלך לתרום עצי ארזים לבנין בית המקדש. עליו אמרו חז"ל שהיה ראוי לקבל שכר גדול מן השמים כמי שיש לו חלק בבנין בית המקדש, אלא שהוא הפסיד את שכרו במה שעשה את עצמו כאליל. ונשאלת כאן שאלה גדולה: האם חירם עשה זאת בחינם? לא ולא, הוא קיבל עבור תרומתו תשלום מלא. מדי שנה בשנה קיבל משלמה המלך עשרים אלף כור חיטים ועשרים אלף כור שמן, ובכל זאת לא נגרעה זכותו בשמים. ואם כן נשאלת השאלה מה נשתנה מדוע היה חירם זכאי לגמול מה' בעוד שעפרון הפסיד את הכל.

ומסביר המגיד מדובנא את הדברים כדרכו בדרך משל. עשיר גדול נהג להתארח בנסיעותיו יחד עם פמלייתו במלונות פאר. בכל בית מלון טרחו כמובן לספק לו את כל מבוקשיו כמיטב יכולתם, ועם גמר שהותו במלון הוא פרע את החשבון המנופח שהוגש לו ללא מיקוח. באחד מבתי המלון נהגו באופן שונה, גם כאן היה השירות מעל ומעבר. אבל כשביקש לפרוע את החשבון נכונה לו הפתעה בעל הבית ניגש אליו ואמר לו שאינו מוכן לקבל ממנו תשלום. העשיר הסביר לבעל המלון שאינו מוכן לקבל נדבות, אולם הלה לא ויתר והסביר לאורח, שאורח כמוהו אינו מזדמן לו אלא לעתים רחוקות וזהו פשוט כבוד גדול למלון שלו לארח אדם מכובד כל כך, עצם שהותך כאן מהווה עבורנו את התשלום הגדול ביותר. ובשום אופן איני מוכן לקבל עבור זה אפילו אגורה אחת. העשיר לא יכל לדחות את דברי בעל המלון, וככל שהיה חפץ לשלם לו על שירותיו לא רצה לפגוע במי שמכבד אותו כל כך. אלא שהוא מצא דרך לפצות אותו הוא שלח לו תמונה יקרה ונדירה של צייר מפורסם ששוויה היה פי כמה מהסכום שהיה מגיע עבור האירוח. ולא זו בלבד מדי שנה שלח העשיר לבעל המלון מתנה יקרת ערך. כשנשאל על ידי עוזריו מה ראה על ככה לשלוח מתנה דוקא לבית מלון פלוני. ענה בכל בתי המלון אני פורע את החשבון ובכך אני יוצא ידי חובתי, אחרי ששילמתי אין לי עסק עמהם. אבל בעל מלון זה כיון שהוא מכבד אותי כל כך הרי הוא מידידי הטובים ולכן אני ממשיך לכבד אותו במתנות כנהוג בין ידידים טובים.

זהו ההבדל בין עפרון לחירם. עפרון התנהג כמו סוחר רגיל, הוא דרש תשלום עבור הסחורה, וקיבל את התשלום ובכך נסתלק, מעתה לא היה לו כל חלק במערה וגם לא בזכות שקבורים שם אבות העולם. אבל חירם לא דרש כל תשלום, את עצי הארזים הוא שלח כמתנה משום שחפץ ליטול חלק בבנין בית המקדש, ולכן הוא היה זכאי להכלל בחוג של ידידי ה' בהיותו שותף בבנין בית המקדש. ולפיכך גם התשלום שקיבל משלמה המלך לא היה בגדר תשלום, אלא בגדר מתנה בין ידידים. זהו סודו של ה'וו' שהיה חסר לעפרון. בכל הפרשה הוא נכתב בכתיב מלא, משום שהיתה לו הזדמנות להיות נמנה עם ידידיו של נשיא אלקים אילו רק היה נותן לו את המערה בלב חפץ. אבל משהחמיץ את ההזדמנות וקיבל את שלו שוב אין סיבה להתייחס אליו כידיד ועם זה נעלם גם ה'וו' שבשמו.