פרשת שמיני

בפרשה אנו למדים על סימנים של הבהמות כשרות. כמו"ש "זאת החיה אשר תאכלו.. כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה, אותה תאכלו" ואחר כך מפרט הכתוב ארבעה בעלי חיים שאסורים באכילה הגמל הארבנת והשפן מפני שהם רק מעלה גרה אבל אינם מפריסי פרסה. והחזיר אע"פ שהוא מפריס פרסה, אבל כיון שאינו מעלה גרה טמאים הם. ויש כאן מקום להתבונן הלא ישנם הרבה בעלי חיים טמאים שאין להם סימני טהרה מדוע אם כן בחרה התורה לפרש דוקא ארבעה בעלי חיים הללו הגמל השפן הארנבת והחזיר, הלא דבר הוא.

ומצינו שכבר עמדו על כך חכמינו ז"ל והם מגלים לנו כי ארבעת בעלי חיים טמאים הללו מכוונים כנגד ארבעה גליות כמבואר במדרש רבה (ויק"ר יג ה) את הגמל זו בבל, ואת הארנבת זו יון, ואת השפן זו מדי, ואת החזיר זו אדום, ולמה נקרא שמה חזיר שמחזרת עטרה לבעליה. הדא הוא דכתיב "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה". ע"כ. ענין זה פותח לנו שער להבין כי אין לנו כאן רק עסק בתורת אכילה מה מותר ומה אסור, אלא יש לנו כאן עסק עם ארבע גלויות, שהקשה מכולן היא גלות אדום שנמשלה לחזיר. ובודאי שנרמז כאן טיבה ומהותה של גלות אדום ומה עלינו לעשות כדי לצאת מגלות זו, ולזכות לגאולה השלימה במהרה בימנו.

בגמ' במסכת יומא (ט) מובאים דברי רבי יוחנן ורבי אלעזר שאמרו: ראשונים שנתגלה עוונם, נתגלה קצם, פירוש: אנשים שהיו  בזמן חורבן מקדש ראשון לא היו מכסין פשעיהם. לפיכך גם הגלות נסתימה כמו"ש "לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם". אבל אחרונים שלא נתגלה עוונם, לא נתגלה קצם. כלומר: אנשים שהיו בזמן חורבן בית מקדש שני, היו רשעים בסתר, ולכן גם הקץ לא התגלה עד עתה. הוסיף רבי יוחנן ואמר: טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים. וצריך להבין עומק כוונת רבי יוחנן במה שבחר דוקא במשל זה.
בספר 'פנינים משולחן הגר"א' מובא ביאורו הנפלא של הגר"א: כי אם נתבונן בהבדל שבין ארבעת בעלי חיים טמאים אלו נראה, שיש חילוק הפכי בין הסימנים שלהם. השלושה: גמל, שפן, וארנבת, סימן הטומאה שלהם (שאינם מפריסי פרסה) הוא גלוי לעין כל, ואילו סימני הטהרה (שהם מעלים גרה) איננו גלוי, אלא טמון בתוך הפה. אך לעומת זה החזיר סימן הטומאה שלו (שאיננו מעלה גרה) טמון ומוסתר בתוך הפה, ואילו בגלוי פושט הוא את טלפיו ומראה סימני טהרה שהוא מפריס פרסה.

זהו ביאור עומק דברי חכמנו ז"ל 'ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קצם', הכוונה כמו שפירש רש"י שהראשונים בזמן בית ראשון לא היו מכסים פשעיהם ומכיון שלא הלכו ברמאות נענשו מדה כנגד מדה בג' גלויות בבל, מדי, יון, שנמשלו לג' בעלי חיים טמאים גמל שפן ארנבת שסימן הטומאה שלהם גלוי וידוע לכל, ש'פרסה איננו מפריס', לכן גם נתגלה קצם, כי לא הגיע להם עונש כל כך גדול. לעומת זה אחרונים שלא נתגלה עוונם כמו שפירש רש"י שכלפי חוץ הראו עצמם כצדיקים אבל בסתר היו רשעים, לכן נענשו מדה כנגד מדה שנמסרו לגלות אדום שנמשלה לחזיר שסימן הטומאה שלו איננו גלוי בחוץ, אלא מוסתר בפנים שאיננו מעלה גרה, לכן מדה כנגד מדה גם לא נתגלה קצם.

ובזה יתבארו דברי ר' יוחנן שאמר 'טובה צפרונן של ראשונים' שהרי חטאם של בית ראשון היה גלוי והוא כמו הגמל שפן וארנבת שסימנם טומאתן הוא גלוי בפרסת הרגלים ששם הצפרנים. 'מכרסן של אחרונים' לעומת בית שני שחטאם היה נסתר כמו סימן הטומאה של החזיר שהוא בתוך הכרס ואינו נראה. ויש להעמיק עוד, כידוע יש ב' סוגי חטאים. סוג א'- שנראה כחטא ברור ללא ספק כעריות ועבודה זרה. אך יש סוג ב'- שאין נראה שהאדם עושה עבירה, ואדרבה הוא מדמיין שעושה מצוה, וזו עבירה הקשה ביותר. הוא אשר היה בבית שני שנאת חינם ולשון הרע, שנראו כרודפי הצדק והיושר.