פרשת שופטים

אחד הציווים בפרשת שופטים 'ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוקיך' ופירש רש"י 'מצבה'- אבן אחת להקריב עליה, אפילו לשמים. 'אשר שנא'- מזבח אבנים ומזבח אדמה צווה לעשות. ואת זאת שנא כי חק היתה לכנענים, ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה מאחר שעשאום אלו חק לעבודת אלילים. עכ"ד. ולכאורה יש להבין זאת, מה מעלתו של המזבח יותר מהמצבה, הרי לא כל דבר שהעכו"ם יעשו וישתמשו בו, מחרימים אנו. וא"כ מה חיסרון יש ב'מצבה' יתר על כל שאר מעשי העכו"ם, עד כדי כך שדבר שהיה אהוב בימי האבות נהפך לשנוא לפניו יתברך.

בספר 'שם משמואל' כתב לבאר ענין זה כי אבני המזבח הם בדוגמת שבטי ישראל, שהם כולם כאיש אחד 'יחד שבטי ישראל' וכמו שמצינו באליהו הנביא כאשר עמד בפני בני ישראל על הר הכרמל ובקש להוכיח בפניהם את אפסותם של נביאי הבעל בנה הוא מזבח מי"ב אבנים כנגד מנין השבטים. וכדכתיב "ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב" להורות לנו כי עבודת ה' של ישראל כאשר נעשית היא ב'מזבח' היא רק דרך כלל ישראל, דיחיד לא יוכל לגשת אל ה' בנפרד. ואם רוצה הוא הרי שיעשה זה דרך מזבח המאחד את הכלל כולו בהיותו בן י"ב אבנים. ואמנם בזמן האבות הקריבו על מצבה שהיא אבן אחת כי כל אחד מהאבות היה נחשב ככלל, ולכן היתה אהובה ומקובלת המצבה כי זו היתה דרגתם. אבל בזמננו רק בזכות כח הכלל יש לנו גישה אל הבורא ית' ולכך בעומדנו להקריב קרבן צריכים אנו להזכיר זכות הרבים לא ע"י מצבה המראה ענינו של יחיד אלא ע"י מזבח אבנים.

ובזה יבואר מדוע אמרו את הטעם 'כי חוק היתה לכנענים' כי הסיבה שהעכו"ם עשאוה להם לחוק מפני שהם אינם כלליים, אלא הם ענפים המתפרדים אחד מהשני, ולכן אצל עשו נאמר 'שש נפשות' כי כל אחד הוא כנפש אחרת בפני עצמה, להם שייכת מצבה וזהו 'אשר שנא ה' אלוקיך' כי הקב"ה אחד, והוא משרה שכינתו בתוך עם מאוחד.

ובזה יבואר ענין נוסף, דהנה מצינו דבמעלה החמישית בכסאו של שלמה המלך היתה כתובה מצוות "לא תקים לך מצבה" ולכאורה מה ענינה לכסאו של המלך? אכן לפי האמור מובן, כי זה גם תפקידו של המלך לאחד את כלל ישראל, דמלכות מעצם מהותה נובעת היא מצד הכלל. כמאמר הכתוב "ויהי בישורון מלר בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" דהמלכות נעשית דוקא בהתאסף 'ראשי עם' כאשר כל ישראל שרויין יחדיו על אדמתם. ולכך דוקא עליו מוטלת החובה לשמור אחדות זאת ולהזכיר לעצמו ענינה בכל עת שעולה הוא על כס מלכותו פן יתגאה על הציבור שממנו הוא יונק את מלכותו.
פרשה זו נקראת בימי חודש אלול, ויש בה גם הכנה לימים הנוראים, כפי שהביא בספר 'לב מרדכי' שב'קלם' היה תלוי על דלת בית התלמוד תורה בכל חודש אלול 'הערה נוראה' להזהר בעניני בין אדם לחבירו, כי אחדות העבדים הוא קיום המלכות. וביאר שם: שאם ח"ו יפול פירוד בעבדי המלך ניתק קשר המלוכה כענין שנאמר "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראלי פירש"י בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם הוא מלכם ולא כשיש מחלוקת ביניהם. כשיש מחלוקת בין עבדי המלך אז כח המלכות נחלשת.