פרשת וישב

בפרשה מספרת התורה על הצלת ראובן את יוסף מיד אחיו. כמבואר בפסוק שעוד בטרם התקרב יוסף אל אחיו "ויתנכלו אותו להמיתו", "ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא, ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו" ואז בא ראובן ואומר "לא נכנו נפש..אל תשפכו דם, השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו, למען הציל אותו.. להשיבו אל אביו". אמנם בסופו של דבר לא עלה ביד ראובן להשיבו אל אביו, אבל את ההצלה הראשונית עשה ראובן.

ובמדרש (ילקוט שמעוני רמז קמא) אמרו חז"ל: אמר ר' יצחק למדתך תורה דרך ארץ, שכשהאדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח. שאלו היה יודע ראובן שהקב"ה כותב אחריו "וישמע ראובן ויצילהו מידם" בכתפיו היה טוענו ומוליכו אצל אביו. אלו היה אהרן יודע שהקב"ה כותב עליו "וגם הנה הוא יוצא לקראתך" בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. אלו היה בועז יודע שכותב עליו "ויצבט לה קלי" עגלות פטומות היה מביא ומאכילה. לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביאים כותבין אותה, ועכשיו שאין נביאים מי כותב אותה? אליהו ומשיח, והקב"ה חותם הה"ד אז נדברו יראי ה'..ויכתב בספר זכרון לפניו". ע"כ דברי המדרש.

המפרשים שואלים והרי ברור הדבר אם היה בידו של ראובן להביאו אל אביו, הוא היה עושה את זה, גם מבלי שהתורה תכתוב עליו שום דבר, וא"כ מהי כוונת חז"ל אילו היה יודע ראובן שהתורה תכתוב עליו כך, היה מוליכו אל אביו. וכי חשוד ראובן שרק למטרת כבוד שהתורה תספר בשבחו, היה עושה את זה. כמו כן בשאר הדוגמאות שמביאין חז"ל במדרש, וכי יעלה בדעתנו שגדולים אלו היו עושים משהוא יותר מכפי שעשו רק בגלל שיפרסמו אותם.

בספר 'תפארת שמשון' מבאר: ראובן שראה את המעשה הזה שלפניו, הוא ראה את המצב הנוכחי בלבד, להציל את חיי אחיו. ועל פי הנתונים אלו ניהל את דיבורו ומעשהו עם אחיו. אבל לא חשב ראובן שיש כעת משמעות ארוכת טווח לחיי כלל ישראל במשך הדורות, הרי באמת אם היה יוסף נהרג הרי היה בטל כל עם ישראל ותכלית בריאת העולם היתה מתבטלת, כמבואר בחז"ל שעם ישראל יכול להיבנות רק בצירוף שנים עשר השבטים יחד, ואי אפשר בפחות מכך. ועוד הרי מבלי יוסף היה העולם כולו כלה בשבע שנות הרעב שהיו עתידים לבוא. ומאידך גיסא אם היה טורח יותר במצוה והיה מוליכו תיכף על כתפיו לאביו היה חוסך לעם ישראל את כל גלות מצרים. אילו היה חושב על התהליכים העתידים לצאת ממעשה זה, היה מתכונן אחרת לכל הענין, והיה מנהל את כל המשא ומתן עם אחיו בדרך אחרת גמרי.

וכן כל המשא ומתן של בועז עם רות הוא ענין של לידת דוד המלך ע"ה ומשיח צדקנו, ואבות העולם אלו בהיותם עסוקים בענין, לא החשיבו את הדבר כל כך ולא ידעו שעשייתם זאת תיכנס לתורה ותקבע את העתיד של עם ישראל לנצח נצחים. אלא החשיבו את מעשיהם כמעשה פרטי של יחיד שאינו מתפשט מעבר לגבול המעשה הנראה לעיניים.

ועל זה סיימו חז"ל שגם עתה אל ידמה האדם שכיון שהתורה כבר חתומה ומעשינו אינם נכתבים בספרי נביאים, א"כ אין חשיבות מיוחדת במעשה המצוה של כל יחיד לגבי העתיד והנצחיות של עם ישראל כולו. לא כן הדבר אלא כל מעשה טוב של כל יהודי נכנס לבנין עתידו של עם ישראל, עד כדי כך שאליהו מבשר הגאולה ומשיח צדקנו הם הם עצמם הכותבים והחוקקים את מעשה המצוה כי בו תלוי עתיד שליחותם והקב"ה כביכול חותם על ידיהם.