פרשת יתרו

בפרשה אנו קוראים על מעמד הר סיני שבו נתנה התורה לעם ישראל, כמאמר הכתוב "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר". כידוע עשרת הדברות אינן מצות חשובות או חמורות יותר משאר מצוות התורה, חשיבותן היא בכך שהן מצוות כלליות המהוות את הבסיס ואת השורש של כל המצוות, ושכל מצוות התורה בלולות בהן כמבואר בקדמונים. ויש להתבונן במצוה האחרונה שבעשרת הדברות 'לא תחמוד' במה מתבטאת חשיבותה העקרונית של מצוה זו.
הרב הירש זצ"ל מבאר: הנה מי שמנסה להשוות את משפטי התורה להבדיל למשפטי העמים, יראה במבט שטחי דמיון ביניהם, הן במה שנוגע למשפטים עצמם, והן במה שנוגע לצורת האכיפה שלהם. איסורים כמו לא תרצח לא תגזול לא תענה על כל פרטיהם מהווים את הבסיס של כל החוקים במדינה המכבדת את עצמה, כמו כן מתלווה לכל מערכת חוקים מערכת עונשים המבטיחה את קיומם בפועל. אולם באמת זו השוואה חיצונית ושטחית ביותר, שהרי לאמיתו של דבר אין שום השוואה בין חוקי התורה הנצחיים שניתנו מהקב"ה, לבין חוקים שבדו להם בני אדם, אבל לפחות מבחוץ בצורה החיצונית יש כאן דמיון כלשהו.

יחד עם זאת ישנה מצוה אחת שהיא יוצאת מן הכלל שאין לה אח ורע בחוקי העמים יהיו אשר יהיו, זו היא מצות 'לא תחמוד' ושתי סיבות לכך. ראשית, הרי בשום מדינה לא יעלה על הדעת לשלול מאזרחיה את 'חירות המחשבה' כולם מבינים שאין זה בכוחו ובזכותו של אדם לכפות על זולתו מה וכיצד לחשוב. ושנית, גם לו ירצו בכך הרי אין לאדם שום אפשרות לפקח על ביצוע חוק שכזה הבא להגביל את האדם במחשבותיו. כיצד אפשר לקרוא את מה שמתחולל במוחו של הזולת, ממילא אין כל טעם לחוקק חוק של לא תחמוד. אבל כמובן שאצל הקב"ה אין את החסרון הזה, כמאמר הנביא "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי".

התורה ירדה לסוף דעתו של אדם, התורה ידעה שחטא אינו מתחיל ממעשה החטא בעצמו, ואף לא מדיבורים על החטא. הורתו ולידתו של החטא הוא במחשבתו של החוטא. לא שמענו מעולם שאדם הגון יקום בבוקר אחד ויחליט לבצע מעשה גניבה, מלבד שצריך לתכנן זאת מבחינה מעשית, הוא זקוק קודם כל להכנה נפשית, הוא חייב קודם כל לחשוב הרבה למצוא לעצמו את ההצדקה למעשה שהולך לעשות, אחר כך לתרגל אותו במוחו עד שהדבר נראה לו כמציאותי ונכון.
מי שכבר עבר את השלב הזה, מי שבלבו מוכן להיות חוטא, גם אם עדיין לא גילה זאת לאף אחד, גם אם עדיין לא דיבר או עשה הכנות כל שהן, מכל מקום הוא כבר נכנס למעגל הפשיעה. עכשיו כבר קשה לעצור את ההתדרדרות כיון שהחטא קנה לו שביתה במוחו ובנפשו. הוא מוכן לפעולה בכל עת אם רק תהיה הזדמנות נאותה לכך. יוצא איפוא שמי שרוצה למנוע את הפשע, חייב הוא למנוע לא את העבירה בעצמה אלא את שורש העבירה, את המחשבה הקודמת לה. זוהי הסיבה שהתורה אמרה 'לא תחמוד' אם לא מזהירים את האדם לחדול מלחמוד את הממון, קשה למנוע אותו אחר כך מהגניבה והגזילה בעצמה.

על משקל זה יש להבין גם את הציווי "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", אנשים שואלים מה יש במחשבות אלה, למי הן מזיקות, מי שאומר כך אינו מבין שהמחשבה היא השלב הראשון והחשוב ביותר בדרך אל החטא. שמירת המחשבה אינה מדת חסידות, אין בתורה שום ציווי שהוא לפנים משורת הדין, התורה מחייבת את טהרת המחשבה משום שמחשבת החטא היא חטא בעצמה, ויותר מזה הרהורי עבירה קשים מעבירה. בציווי של "לא תחמוד" מתגלה לעין כל גם מבחינה חיצונית גרידא ההבדל העצום שבין חוקי אדם לתורה הקדושה. רק התורה יכולה למנוע את החטא בעודו באיבו, ולכן הציווי האחרון שבעשרת הדברות הוא גם החותמת האלקית הממחישה ומראה לכל העולם שכל עשרת הדברות וכל התורה כולה אינם חוקים מדיניים אלא תורה מן השמים.