פרשת תולדות

בתחילת הפרשה מספרת התורה על תפילת יצחק ורבקה להקב"ה שיתן להם בנים. הכתוב מציין את התפילה בלשון 'עתירה' כמו"ש "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו". גם קבלת התפילה מוזכרת בפסוק באותו נוסח "ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו". ובגמ' (יבמות סד) שאלו חז"ל שתי שאלות. האחת- מדוע נמשלה תפילתם של צדיקים לעתר. שהרי לא כתוב "ויתפלל יצחק" אלא "ויעתר יצחק". והשאלה השניה- מדוע כאשר התקבלה התפילה נאמר "ויעתר לו" ולמה לא נאמר "ויעתר להם" כיון שהרי שניהם היו עקרים.

על השאלה הראשונה מתרצת הגמ' – ללמדנו שתפילת הצדיק דומה ל'עתר'. כלומר הוא כלי שמהפכים בו את התבואה, בכדי להוציא ממנה את הפסולת. כך תפילת הצדיק מהפכת את מידת הרגזנות, למידת הרחמים. המהרש"א מסביר את הדברים: כי כמו שהעתר מהפך התבואה להבדיל המדה הרעה שהוא המוץ שבה, ממדה טובה שבה. כך תפלתן של צדיקים מהפכת להבדיל מדת הדין ממידת הרחמים. ע"כ. להמתקת דבריו נביא את דברי ה"באר יוסף, והאבני שהם" שהסבירו: בהיות ורבקה היתה בת של רשע וכן אחיה היה רשע גדול, היתה הפרעה של מידת הדין שלא תביא בנים לעולם, שהרי יש מידה "פוקד עון אבות על בנים". ויצחק על ידי תפילתו היפך את מידת הדין לרחמים, דוקא בגלל זה שהיא באה מבית כזה, של אנשים רשעים, רמאים וחסרי אמונה. והיא לא הלכה בדרכם של רשעים אלו, ונעשתה צדקת גמורה, ראויה היא לשבח גדול. ולהפקד בבנים.
ועל השאלה השניה מתרצת הגמ' - שהתורה רוצה להדגיש לנו שהתפילה התקבלה בזכות יצחק כיון הוא היה צדיק בן צדיק. ויש מעלה יותר בתפילתו, מאשר תפילתה של רבקה שהיתה צדיק בן רשע. ע"כ. למדנו מכאן את כוחה של התפילה של הצדיק שיכולה להפוך את מידת הדין לרחמים, וזאת בסיוע הזכות אבות שיש לו.

והנה בגמ' במסכת תענית (כה) מסופר שם שהיתה שנה של עצירת גשמים וחכמי הדור גזרו תענית והתפללו על הגשם. בתחילה העמידו את ר' אליעזר בן הורקנוס שהוא יתפלל כשליח הציבור ויבקש על הגשם. ולא ירד גשם. ואז העמידו את ר' עקיבא להיות שליח ציבור, וכיון שאמר 'אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכנו למענך רחם עלינו' מיד ירד הגשם. היו כמה מהחכמים שדברו בגנותו של רבי אליעזר שלא נענה. יצתה בת קול ואמרה לא מפני שר' עקיבא גדול מר' אליעזר, אלא מפני שר' עקיבא מעביר על מידותיו, ור' אליעזר אינו מעביר על מידותיו. ע"כ. מדברי הגמ' הללו למדנו חידוש, מהי מעלת האדם המעביר על מידותיו. שזו זכות ומעלה מיוחדת שראויה תפילתו להתקבל גם בזמן שיש מידת הדין.

הגאון החסיד ר' יעקב עמדין זצ"ל בפירושו לאבות (פ"ב מש' טו) מבהיר לנו מדוע כאן לא עמדה זכות אבות של ר' אליעזר. ואלו דבריו: והטעם כי ר׳ אליעזר הגדול היה לו זכות אבות, ובטח בזכותו ובזכותם. ור׳ עקיבא לא היה לו זכות אבות ולכן היה מתחנן מצד טובו הגדול, ודבריו יוכיחו ולכן נענה. עכ"ד. הבהיר לנו הרב, כי אם המתפלל סומך ונשען על זכות אבותיו, יש בזה קצת חסרון. לעומת זאת אם אדם מתחנן להקב"ה שירחם עליו מצד טובו הגדול, בזה יש יותר כניעה מול הקב"ה ולכן תפילה כזו יותר מקובלת. ומעתה נבין שיצחק אבינו כשהתפלל כלל לא נשען על זכותו וזכות אביו, אלא היפך בזכותה של רבקה. ולכן דוקא סיבה זו גרמה לו שתפלתו תתקבל, בגלל שהעביר על מידותיו, וסמך רק על רחמי ה'.