גדולים צדיקים

היה אדמו"ר אחד שקראו לו רבי ישראל מהוסיאטין, שהיה בעל מופתים גדול, הוא התבקש לבית דין של מעלה בתאריך בכט' בכסלו ומקום קבורתו בעיר הקודש טבריה. החתן שלו הוא ממלא מקומו ותמיד היו נוסעים לטבריה לציון שלו להתפלל ותמיד לפני חזרתם הביתה הם היו הולכים לבית מלון ונחים שמה, הם נפשו בבית מלון, אז בעל הבית מלון ישב שמה וראה את חסידי מהוסיאטין ואמר להם, "אתם רוצים שאני אספר לכם סיפור על האבא של האדמו"ר?". כולם שמעו אמרו מה זה בעל המלון רוצה לספר להם סיפור על האבא של האדמו"ר, הסכימו. השיב להם בעל המלון, "היה יהודי אחד שקראו לו מנדל, הוא היה סוחר בגדים והוא היה גר בלובלין והיה יוצא לערים רחוקות למפעלים, קונה בגדים ושב לעירו ומוכר לסוחרים וגם מוכר בירידים בכל פולין, זה היה עבודתו.

מצב כלכלתו היה אמיד ולא היה חסר לו כסף ובאחד הימים כאשר נסע בעגלה אחרי שחזר מהיריד אז הוא נרדם כהרגלו בעגלה מאחורה, העגלון נוהג והוא מאחורה נרדם כי ביריד בילה שם זמן ממושך על מנת שימכור את הסחורות והוא נח כדי שיהיה לו כוחות. פעם אחת שחזר מהיריד מהקניות איך הוא מתחיל לנסוע הוא רואה יהודי בעל הדרת פנים, האדם רצה שיקחו אותו, "בעבור האדם הזה אני מוכן לבטל את המנוחה שלי ולקחת אותו איתנו". הרכיבו את האדם בתוך העגלה והוא ישב איתו מאחורה, ולישון הוא כבר לא יכול לישון והם דיברו כל הדרך. החסיד הזה היה החסיד של האדמו"ר מהוסיאטין הקודם, האבא של האדמו"ר שהוא קבור בטבריה והתחיל לספר לו דברי חסידות, על הנהגות של אדמו"רים ומעשיות של אדמו"רים והוא מנדל היה אוהב חסידות והיה לו משיכה לדברים האלה והוא היה מתלהב ומתחזק עד שהוא דיבר והחסיד אמר חידושי תורה וזה עשה עליו רושם כל כך גדול וזה חיזק אותו חיזוק כל כך גדול עד שהוא אמר לעצמו, "מה כאלה דברים יש בעולם ואני כל חיי כסף, אני עכשיו לא נוסע הביתה אלא נוסע ישר לאדמו"ר הזה". חשב בליבו, "אם החסיד נראה כזה עם כאלה פנים מאירות אז האדמו"ר מה, אני רוצה לראות את האדמו"ר". הם שינו כיוון ונסעו לאדמו"ר, הגיעו לבית של האדמו"ר, בירידתו מהעגלה אז אמרו לו, "תראה פה זה לא צ'יק צ'ק, פה יש הרבה אנשים בתור, אתה צריך להירשם, פה זה אכסניה. תגור כאן יומיים שלוש ושיגיע התור שלך יקראו לך, רק תגיד לנו איפה אתה נמצא וכאשר יגיע תורך נקרא לך". הוא אמר "טוב אין בעיה נעצור".

הוא הלך ולקח איזה אכסניה והודיע איפה מיקומו, אכל וישן שם. לילה אחד כאשר עמד לפני שנתו פתאום דפקו בדלת, "הגיע תורך לאדמו"ר". הוא כיבה את אור של החדר אשר פעל מעששיות של נפט כי אז בזמנו לא היה אור המצוי כיום, יצא החוצה ולפתע הוא נזכר שהוא שכח את הפתק שכתב לאדמו"ר שבו כתוב כל משאת לבו וגם את הכסף של הפדיון הנמצא על השולחן. וכאשר מנדל הגיע הוא נכנס לאדמו"ר, הוא עמד משתומם מזוהר פניו של האדמו"ר, פנים כאלה הוא לא ראה מעולם. האדמו"ר לקח את הפתק, מסתכל ואומר לו, "מה שלום הבן שלך חנוך?". הוא נבהל, הבן שלו חנוך זה הבן הקטן מכל הילדים, חשב לעצמו, מדוע מכל בניו הוא התמקד בבנו הקטן חנוך. אמר, "ברוך ה' הכל בסדר איתו". השיב האדמו"ר, "אני מברכו שיהיה לו רפואה שלמה במהרה במהירות ובנחת". מנדל לא הבין, הוא הסתכל על האדמו"ר והאדמו"ר בא הושיט ידו ובירכו, "בע"ה תצליח בכל העסקים שלך, ברכה והצלחה ורפואה שלמה לילד".

מנדל יצא החוצה, "מה האדמו"ר מתמקד לחנוך, מה הוא רוצה ממנו?". הוא הלך לאכסניה שלו וכל הלילה מסתובב, הוא הדליק את העששית, הגיע לשולחן ולפתע הוא ראה את הפתק שהוא כתב לאדמו"ר נמצא על השולחן, הפתק שהוא כתב על אשתו והילדים והשמות שלהם, הוא החל לחשוב איך זה יכול להיות הרי לקחתי את הפתק איתי והוא נזכר שאתמול הוא כתב את הפתק אז הוא השאיר פתק רזרבה, אם יהיה לו טעויות אז הוא יכתוב בפתק הזה אבל בסוף לא היה טעויות, ושהוא יצא בלילה הוא לא ראה שהוא לקח את הפתק הריק, את הפתק המלא הוא השאיר על השולחן. אמר לעצמו, "הבאתי לאדמו"ר פתק ריק והוא אמר על הבן שלי חנוך", הוא כולו החל לרעוד, "מה קורה פה", כל הלילה התגלגל במיטה ולא הצליח להירדם. בבוקר השכים מנדל ונסע לביתו, דרך שכמעט יום או יום וחצי נסיעה עד הבית. כשהגיע הביתה אשתו והילדים יצאו לקבל את פניו בבכי היסטרי ואיזה בכיות, הוא נבהל ולא הבין מה קרה. אמרו לו, "דע לך לפני שבוע ימים הבן חנוך חלה במחלה זיהומית קשה מאוד, הרופאים שטיפלו בו כמעט הרימו ידיים כמעט שאמרו נואש. לפני יומיים פתאום שינוי דרסטי במצב שלו, היום הילד בריא". שאל אותם מתי זה היה והתגלה לו שזה היה באותו שעה שהאדמו"ר בירכו ובשעה זו מצבו של הילד השתנה לטובה. הילד הזה היה אצל האדמו"ר, אתם יודעים מי זה החנוך הזה? זה אני בעצמי, בעל הבית מלון, איתי היה הסיפור". זכותם תגן עלינו אמן.