הפקרת השדה בשביעית

אדם שיש לו קרקע או שדה, מצות עשה שיפקיר את השדה שלו בשנת השמיטה (שמות פרק כג' פסוק יא') "והשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך...כן תעשה לכרמך לזיתך", וכתוב עטד (ויקרא פרק כה' פסוק ו') "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, תהיה כל תבואתה".

והנה כמו שכתוב בתורה, צריך האדם שיש לו שדה להפקיר את השדה שלו בשנת השמיטה, ולכן אדם שיש לו גינה בבית ויש לו עצים שמוציאים פירות או ירקות, הדין הוא שלגבי הירקות הוא צריך להפקיר את השדה שלו מתחילת שנת השמיטה, כיוון שכבר כתבנו שלגבי הירקות שנת השמיטה הולכת אחרי הלקיטה של הפרי ואם כן ירקות שנלקטו בשנת השביעית הם קדושים בקדושת שביעית, אולם למי שגדל אצלו פירות בגינה, כגון שיש לו עץ של לימונים, או מנגו, כיוון שלגבי פירות אנו הולכים אחרי החניטה של הפרי לכך עד שחנטו הפירות של שנת השמיטה, הפירות שגדלו לפני זה אינם קדושים בקדשות שביעית ואם קוטף מהם צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות, אולם משהתחילו הפירות להביא שליש (שזה החניטה שלהם), צריך להפקיר את השדה שלו.
 
אין הכוונה שהשדה של האדם נהיית הפקר, ומי שרוצה יכול לבוא ולקחתה, אלא הכוונה שהפירות או הירקות שגדלים שם יש מצוה מן התורה להפקירם, ולכן בעל השדה צריך להפקירם ואין הפירות או הירקות נעשים הפקר מעצמם, ואין צריך להפקיר את השדה בפני שלושה אנשים, אלא מספיק שמראה לאנשים שהוא מפקיר את הפירות או הירקות, ולכן אם משאיר את הדלת לחצר פתוחה זה מועיל, כיוון שאינו נועל את שער החצר מראה שכל מי שרוצה יכול לבוא ולהיכנס ולקחת מהפירות או מהירקות, ואם רוצה לתלות שלט שרשום שהפירות או הירקות הפקר קל וחומר שזה מועיל, אולם אם יש חשש שאנשים לא הגונים יכנסו לשדה ויפרצו לבית, או שיש בחצר או בגינה כלי עבודה וכדומה וחושש שאנשים יגנבו אותם, או שנכנסים לשם חיות בלתי רצויות, מותר לנעול את שער החצר או הגינה, ורק שיציין על ידי שלט שהמפתח של הגינה או החצר נמצא אצל פלוני (ויכתוב את שמו של האדם שאצלו המפתח) וכל הרוצה לקחת פירות או ירקות שיפנה לפלוני.

אין לאדם לקטוף מהעץ שנמצא בגינה כמות מרובה ויקחם לביתו, אלא יקטוף רק כמות הנצרכת לבני ביתו ויקחם לביתו, וכן בעל החצר עצמה שיש לו גינה עם עצים בתוך גינתו, אין לו לקחת הרבה מפרי העץ, אלא יקח רק כמות הנצרכת לבני ביתו, ובדיעבד אם לקח יותר אין הפירות או הירקות נאסרים באכילה, אלא מותר לאוכלם.

אדם שלא הפקיר את שדהו, בטל מצות עשה, ואסור לאף אדם לקחת מהפירות או הירקות שגדלו בגינה או בשדה ללא רשות בעל השדה, ואם בעל השדה נתן לו במתנה את הפירות או הירקות למרות שבעל השדה לא הפקיר, מותר לקחת ולאכול את הפירות או הירקות, וינהג בפירות או בירקות אלו ככל דיני קדושת שביעית.

אם אוכל מגינה או שדה שהבעלים לא הפקירו, צריך להפריש מהפירות או מהירקות תרומות ומעשרות, אבל לא יברך על ההפרשה, ויפריש תרומה גדולה ותרומת מעשר ומעשר עני (ולא יפריש מעשר שני), ואחר שהפריש ואמר את הנוסח לא יזרוק את התרומה גדולה ותרומת המעשר, אלא יחכה עד שירקבו, או שיניח אותם בתוך שקית ויסגור את השקית ואז יכול לזרוק את השקית לפח.