משנה ג

הקדמה למשנה:
התנא של המשנה שלנו הוא התנא רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, וזהו המשך דבריו מהמשנה הקודמת שאף על פי שאתם עוסקים בצרכי ציבור מכל מקום אל תסמכו ואל תבטחו בשלטון.
ולכאורה יש לשאול שאלה הרי בפרק א' משנה י' שמעיה אומר "ואל תתודע לרשות", היינו שלא לחפש גדולה והתנשאות וכבוד אצל המלכות ואצל השלטונות, משום שתראה מה אחריתם של אלו שהתקרבו למלכות שאנשים מקנאים בהם ושונאים אותם, ורוצים לקחת להם את ממונם, והשרים כל הזמן בתחרות את מי המלך או השלטון יותר יאהב ולכן ימציאו עלילות שוא, ואם כן מה הוסיף רבן גמליאל על דברי  שמעיה?
והרשב"ץ עונה הן אמת מה שאמר שמעיה שעדיף לא להתרועע עם המלכות, אולם מכל מקום לפעמים אין ברירה וצריכים להשתדל אצל המלכות כמו מרדכי הצדיק וכו', ולכן בא רבן גמליאל ואומר שמכל מקום אם צריך איזה דבר מן המלכות וצריך להתקרב אליהם שלא יבטח בהם ולא יסמוך על דבריהם, ולכן לא יחלק ממון הציבור לרשות לפי שאין לסמוך עליהם שיעמדו בשעת הדוחק של הציבור.

ביאור המשנה:
הוו זהירין ברשות - בא התנא לומר לנו שאדם שהוא קרוב למלכות, או אלו שמתעסקים עם צרכי הציבור שהם קרובים יותר למלכות, שיש להם להיזהר מפני הרשות היינו המלכות (השלטון), שלא יגלו להם יותר מדי דברים, ולא יסמכו על הבטחותיהם.
שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמו - והטעם שיש להיזהר מהמלכות (השלטון) מפני שגם אם המלכות מראה פנים שמחות לאדם ומקרבים את האדם, ידע האדם שהמלכות לא עושה זאת מפני האהבה, אלא הם עושים זאת אך ורק לצורך התועלת העצמית שלהם.
נראין כאוהבין בשעת הנאתן - המלכות (השלטון) מראה את עצמו כאוהב בשעה שהם נהנים ממי שהוא מקורב אליהם, כגון בשעה שהמקבלים מתנות וכו'.
ואין עומדין לו לאדם בשעת דוחקו - אולם בשעת צרה אין המלכות (השלטון) זוכרת את החסדים שאותו אדם עשה עמהם, ולכן אינם באים ועוזרים לו בשעת הדחק.   

מעשה שהיה:
מסופר על השר חיים פרחי שעמד למגן על העיר עכו בזמן מלחמת נפוליון, והוא הפר עצת נפוליון אשר רצה ללוכדה, והנה לאחר זמן עבר כל המושל הערבי של העיר עכו רוח קנאה וכעס ושם על השר חיים פרחי עלילות שכביוכל הוא עשה כך וכך, ולכן המושל הערבי נקר לו לחיים פרחי עין אחת וגם חתך לו את האף, ואולם אחרי מותו של אותו מושל ערבי נתמנה הפחה סולימאן להיות אחראי על העיר עכו, והוא קירב את חיים פרחי אליו ושם אותו שוב שר אצלו, ואחרי מותו של הפחה סולימאן נתמנה במקומו בנו עבדאללה, והשר פרחי ראה שהפחה עבדאללה מועל בכספי הציבור והוכיח אותו על זה, והפחה עבדאללה כעס על השר פרחי שהוכיחו ולכן העליל עליו עלילה והוא מורד במלכות ולכן דינו למות, ובאו אנשים בסתר לשר פרחי וסיפרו לו שהמושל רוצה להורגו ולכן אמרו לו שיברח, אולם השר פרחי לא רצה לברוח, משום שחשש שאם יברח אז המושל יעשה את זעמו על אחיו היהודים שבתוך העיר עכו, ולכן מסר את עצמו למיתה והפחה גזר עליו עונש דין מוות, והורה להורגו על ידי חניקה ואחר שיהרגו אותו בחניקה ציווה להשליך את גופתו למים, והפחה עבדאללה לקח את כל הרכוש שהיה לשר חיים פרחי.
והנה ממעשה זה רואים עד כמה לא כדאי להיות קרוב למלכות, משום שמעללים עלילות על מי שהוא קרוב למלכות, וגם הרבה אנשים מקנאים בו ולכן מסיתים את המלכות כנגדו, והנה רואים מהמעשה כיוון שהשר פרחי הוכיח את המושל שלוקח מכספי הציבור המושל ישר רצה להורגו, וזה כמו שרשום אצלנו במשנה מקרבין לו לאדם בשעת הנאתו, היינו רק מתי שצריכים את האדם מקרבים אותו אבל מתי שלא נראה להם הם לא מתייחסים כלל, ולפעמים עוד הורגים את מי שקרוב כיוון שלא צריכים אותו וכמו המעשה בשר פרחי.