משנה יג

הקדמה למשנה:
רבי אליעזר בן הורקנוס היה מגדולי התנאים, וכל מקום שרשום רבי אליעזר סתם הכוונה לרבי אליעזר בן הורקנוס, והיה מכונה בתואר "רבי אליעזר הגדול".
במדרש פרקי דרבי אליעזר מסופר על רבי אליעזר הגדול שהיה בן עשרים ושתים שנה ולא למד תורה, ואביו הורקנוס היה עשיר גדול, והיו לו שדות וכרמים, וחילק את שדותיו לכל בניו שיחרשו ויזרעו בהם, ובחלקו של רבי אליעזר נפל שדה מלאה סלעים, יום אחד בא הורקנוס לבקר בשדותיו, וראה את אליעזר בנו בוכה, אמר לו אביו מפני מה את בוכה? אולי בגלל שהשדה שלך יש לה מלא סלעים, אל תדאג אני אתן לך שדה אחרת שתוכל לחרוש בה, ובאמת נתן לו שדה אחרת יותר טובה שיחרוש בה, לאחר זמן שוב בא הורקנוס לבקר את שדותיו, וראה את אליעזר בנו שוב בוכה, שאל אותו אביו מפני מה אתה בוכה? ענה לו רבי אליעזר אבא אני רוצה ללכת ללמוד תורה, אמר לו אביו והלא אתה בן עשרים ושתים, ואיך תוכל עכשיו ללכת ללמוד תורה, עזוב לך תתחתן ויהיו לך בנים, ותוליך אותם לבית המדרש וילמדו תורה, ונתן לו אביו שדה אחרת שיחרוש אותה, בא רבי אליעזר לחרוש בשדה נפלה הפרה ונשברה רגלה, אמר לעצמו לטובתי נשברה הרגל של הפרה, נגלה לו אליהו הנביא ומצא את רבי אליעזר בוכה, שאל אותו אליהו הנביא מפני מה אתה בוכה? ענה לו רבי אליעזר מפני שאני רוצה ללמוד תורה, אמר לו אליהו הנביא אם תרצה ללמוד תורה תלך לירושלים אצל רבן יוחנן בן זכאי ותלמד תורה, מיד ברח רבי אליעזר לירושלים, וכאשר הגיע לרבן יוחנן בן זכאי שאל את רבי אליעזר בן מי אתה? ולא רצה רבי אליעזר לענות לו, שאל אותו רבן יוחנן בן זכאי האם מימיך למדת תורה או קריאת שמע או ברכת המזון או תפילה? ענה לו רבי אליעזר לא, אמר לו רבן יוחנן בן זכאי שב פה ואני אלמד אותך.
לאחר זמן מצא רבן יוחנן בן זכאי את רבי אליעזר יושב ובוכה, שאל אותו מפני מה אתה בוכה? ענה לו משום שאני רוצה ללמוד תורה, ולכן רבן יוחנן בן זכאי היה מלמד את רבי אליעזר כל יום שתי הלכות, והיה רבי אליעזר חוזר על הלכות ומשננן אתם שוב ושוב, ועשה כך שמונה ימים ולא הכניס שום מאכל לפיו, עד שעל ריח פיו לרבי יוחנן בן זכאי והרחיקו מלפניו, ישב רבי אליעזר בן הורקנוס והיה בוכה, שאל אותו רבן יוחנן בן זכאי מפני מה אתה בוכה? ענה לו מפני שהעמדתני כאדם מוכה שחין, אמר לו רבן יוחנן בן זכאי אל תדאג, כשם שעלה ריח פיך מלפני כך יהיה ריח התורה הולך מפיך מסוף העולם ועד סופו.
שאל רבן יוחנן בן זכאי את רבי אליעזר בן הורקנוס בן מי אתה? אמר לו בן הורקנוס אני, אמר לו רבן יוחנן בן זכאי והלא אתה בן של גדולים ולא אמרת לי, חייך שאתה סועד אצלי היום, אמר לו רבי אליעזר בן הורקנוס כבר סעדתי אצל רבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן, שלח רבן יוחנן בן זכאי שליחים לרבי יהושע ורבי יוסי ושאל אותם האם רבי אליעזר בן הורקנוס אכל אצלם, אמרו לו שלא אכל אצלם, ונודע שרבי אליעזר לא אכל שמונה ימים.
לימים אמרו בניו של הורקנוס לאביהם ראית מה עשה אליעזר, הניח אותך וברח, נדה אותו מנכסיך, ועלה הורקנוס לירושלים לנדות את אליעזר בנו מנכסיו, ובא לפני רבן יוחנן בן זכאי שהיה נשיא ישראל, ובאותה שעה היו אצל רבן יוחנן בן זכאי עשירי העם, נקדימון בן גוריון, בן ציצית הכסת, כלבא שבוע.
אמרו לרבן יוחנן בן זכאי שהורקנוס הגיע, אמר להם פנו לו מקום שישב איתנו, ואמר רבן יוחנן בן זכאי לרבי אליעזר תאמר לנו איזה דבר תורה, אמר לו רבי אליעזר, רבי אמשול לך משל לבור שאינו יכול להוציא מים יותר ממה שהכניסו לו, אמר לו רבן יוחנן לא נכון, אני אמשול לך משל למעין הזה שהוא נובע מים ומוציא מים חיים, ובכוחו להוציא מים ממה שיותר הוא מכניס, כך אתה תוכל לומר לנו דברי תורה יותר ממה ששמעת, ושמא ממני אתה מתבייש, הריני הולך מכאן, והלך רבי יוחנן והתחבא מאחורי הפרגוד, והיה רבי אליעזר דורש ופניו מאירות כאור החמה, והיו דבריו מאירים כנתינתם מסיני, בא רבן יוחנן ונשק לו על ראשו, ואמר אשריכם אברהם יצחק ויעקב שרבי אליעזר יצא מחלציכם, שמע הורקנוס ושאל למי התכוון רבן יוחנן שאמר את זה, אמרו לו לאליעזר בנך, אמר להם הורקנוס, רבן יוחנן היה צריך לומר אשרי אני שיצא זה מחלצי, ועמד הורקנוס ואמר רבותי! אני באתי לכאן היום כדי להדיר את אליעזר בני מנכסי, עכשיו שאני רואה בתורתו ובחכמתו, כל נכסי נתונים לך במתנה, וכל אחיך אין להם כלום.

ביאור המשנה:
הם אמרו שלושה דברים – כל אחד מחמשת תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי אמר שלושה דברים.
ולכאורה הרי עוד הרבה דברים אמרו? ושי בזה שני תשובות, התשובה הראשונה לענין המוסר והתוכחה כל אחד מהם אמר שלושה דברים, אולם לענין הלכה, מותר או אסור, טהור או טמא, הם אמרו עוד הרבה דברים, תשובה שניה היינו שזה היה הדברים שהיו רגילים לומר כמו שפירשנו בפרק א' משנה ב'.
והנה במשנה יש יותר משלוש אמרות ואיך אומר התנא שרבי אליעזר אמר שלוש דברים? ובאמת נחלקו בזה המפרשים, דעת רש"י והמחזור ויטרי, ורבנו עובדיה מברטנורה, שהמאמר "יהי כבוד חברך וכו' ואל תהי נוח לכעוס" הם מאמר אחד ולא שני מאמרים, "ושוב יום אחד לפני מיתתך" הם מאמר שני, "והוי מתחמם כנגד אורן" וכל ההמשך הם מאמר שלישי, אולם דעת הרמב"ם ורבנו יונה מפרשים "שיהי כבוד חברך" זה מאמר אחד, "ואל תהי נוח לכעוס" זה מאמר שני, "ושוב יום אחד לפני מיתתך" זה מאמר שלישי, והמאמר האחרון "והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים" וכל ההמשך, לפי הרמב"ם זה לא מה שהוא אמר, אלא זה מאמר ששמע ממישהו אחר והוא אמר אותם שוב, ורבנו יונה פירש ששלושת הראשונים הם מאמרים שהיה אומר אותם תמיד, והמאמר האחרון "והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים" וכל ההמשך, זה מאמר שלא היה רגיל לאומרו תמיד, אלא פעם אחת שאדם מזהיר בכבוד החכמים זה נשאר להרבה זמן, והיה מזכירו רק פעם בכמה זמן, כי אין זה דבר שצריך להזכירו בכל יום כמו שלושת הראשונים.

יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל תהי נוח לכעוס – לפי רש"י והמחזור ויטרי ורבנו עובדיה מברטנורה, שהמאמר הזה מחובר יחד הפירוש הוא, איך תוכל לכבד את חברך , מתי שלא תהיה נוח לכעוס, שהרי אם אתה נוח לכעוס אי אפשר שלא תזלזל בחברך, ומשום שבדרך כלל מגיעים לידי כעס על ידי שפוגע בחבר על ידי הקנטה או רמיזה או זלזול, לכן אמר ביחד התנא שכמו שאתה מכבד את עצמך כך תכבד את חברך, ואל תכעס בקלות, אולם לפי רבנו יונה והרמב"ם שזה מאמרים נפרדים, והביאור המאמר "יהי כבוד חברך" היינו תכבד את חברך כמו שאתה שיכבדו אותך, וכשם שאתה חס על כבודך שלא תתבייש ולא יוציאו עליך שם רע, כך תדאג לגבי חברך שלא יעשו לו, ותחוס על חברך, וביאור המאמר "אל תהי נוח לכעוס" היינו שלא תכעס בקלות על כל מה שיבוא לפניך, משום שטבע האדם להתעצבן ולכעוס, לכך הזהיר התנא ואמר שתשקול בשכלך אם צריך לכעוס על הדבר שבא לפניך, ואם תמצא איזה טענה להסיר את הכעס, אזי תסיר את הכעס.
ושוב יום אחד לפני מיתתך -  הגמרא במסכת שבת מספרת ששאלו תלמידיו של רבי אליעזר את רבי אליעזר וכי יודע אדם מתי ימות? ענה להם לכן יעשה אדם תשובה כל יום שמא מחר הוא ימות, ונמצא שכל ימיו בתשובה.
והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים – יש בזה שני ביאורים, הביאור הראשון כמו שאדם מתחמם כנגד האש (אורן במשנה הכוונה לאור היינו אש), כך תקשיב תשמע לקול מה שהחכמים אומרים (רש"י, מחזור ויטרי), הביאור השני הוא כאשר חכמים יקרבו אותך אל תקל ראש כנגדם, וכל שכן אל תתגאה עליהם, ואל תוסיף להתחבר אליהם יותר ממה שקירבו אותך, כדי שלא יצא נזק על ידי שקירבו אותך, והמשיל התנא במשל שכמו אש שאם אדם ישב רחוק ממנה יהנה מן האש ויתחמם, ואם יתקרב אל האש יכול להישרף ונמצא שלא תועלת קבל מן האש אלא נזק (רמב"ם, רבנו יונה, רבנו בחיי, רשב"ץ).
והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה – לפי הביאור הראשון (רש"י, מחזור ויטרי) הכוונה תהיה זהיר שלא לעבור על דבריהם, שאם לא תשמע אליהם אתה עלול להענש, ולפי הביאור השני (רמב"ם, רבנו יונה ועוד) זה המשך הדיבור שתתחמם כנגד החכמים ואל תתקרב אליהם יותר מידי שלא תכוה מהם, כמו במשל לאש, שלא להתקרב כי על ידי כך יכול להישרף.
שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף – אומר התנא שיש להיזהר בחכמים משום שהנשיכה ועקיצה שלהם הכי קשה, שנשיכת שועל היא הקשה, משום שהשועל שנושך שיניו דקות ועקומות, ולכן שבאין להוציא את השינים מהבשר, השינים נתפסות בבשר משום שהשינים עקומות והחתך הוא עמוק משום שהשינים דקות, ואז שבא הרופא הוא צריך להרחיב את מקום הנשיכה וזו הנשיכה הקשה ביותר, ועקיצת עקרב היא הקשה משום שהארס מתפשט בכל הגוף עד למות, ולחישת שרף היינו נחש ארסי ומוסכן, שבשעה שהוא מכיש הוא שורף את האדם בארס שלו, ורש"י והמאירי והמחזור ויטרי פירשו שזה נחש שדרכו לשרוק ומצפצף בפיו, והארס שלו מרוב דקותו אין הבשר מרגיש בו, אלא שאחר שנכנס בגוף הוא מכאיב כאב חזק ומסוכן.
וכל דבריהם כגחלי אש – היינו אל תזלזל בדבריהם אפילו בקלות שבהם, משום שכל דברי חכמים הם כמו גחלי אש.   

מעשה שהיה:
מעשה היה ברבי משה ובניו רבי שמואל אבא ורבי פינחס, שהיו מומחים במלאכת הדפוס, והקימו בית דפוס בעיר סלאוויטה, ורצו להדפיס את כל ספרי התלמוד בהוד והדר, ולכן שניגשו למלאכה פנו לגדולי ישראל ממזרח וממערב, שיכתבו להם הסכמה שבמשך עשר שנים מיום סיום הדפסת התלמוד לא יוכל שום אדם להדפיס את התלמוד, משום שזה יהיה השגת גבול, ואכן כל גדולי ישראל הסכימו ובתוכם הגאון רבי עקיבא איגר, וזכו רבי משה ובניו להדפיס את התלמוד וסיימו אותו אחר חמש שנים, ואכן רבו הקופצים שקנו את התלמוד, ובמשך שנים אחדות נמכרו כל העותקים.
רבי משה ובניו חשבו להדפיס שוב את התלמוד בדפוס שלהם, אך נודע להם כי רבי מנחם מן מעיר וילנא ניגש גם כן להדפיס את התלמוד, אף על פי שעדיין לא נסתיימו העשר שנים מיום גמר הדפסת התלמוד בעיר סלאוויטה, ולכן רבי משה ובניו מדפיסי סלאוויטה פנו לגדולי ישראל ובתוכם גם לרבי עקיבא איגר, בדרישה שיכריזו איסור על הדפסת התלמוד בעיר וילנא, הגאון רבי עקיבא איגר אשר היה גדול הדור ודבריו נשמעים כאורים ותומים, וכל בני הגולה מצפים לדבריו, שמע את שני הצדדים, ופסק להלכה מאחר שמדפיסי סלאוויטה מכרו כמעט את כל העותקים של התלמוד שהדפיסו, וגם המדפיס בעיר וילנא מוכן לקנות את כל העותקים שנשארו בדפוס סלאוויטה, במחיר אשר יושת עליו, לכן אין מדפיסי סלאוויטה יכולים לעכב את ההדפסה בוילנא, והרשות ביד רבי מנחם מן להדפיס את התלמוד בעיר וילנא, אמנם היו כמה רבנים שהצדיקו את מדפיסי סלאוויטה, אולם דברי הגאון רבי עקיבא איגר הכריעו את הכף לטובת מדפיסי וילנא.
רבי משה ובניו (מדפיסי סלאוויטה) בראותם שיש כמה רבנים שמצדדים כמותם, שגו ושמעו לעצת אנשי בליעל, ופירסמו ברבים שאין לסמוך על ההיתר של רבי עקיבא איגר למדפיסי וילנא, כי רבי עקיבא איגר כבר מבוגר (שאז היה רבי עקיבא איגר למעלה מגיל שבעים) וכל מעשיו של רבי עקיבא איגר הוא על פי רצון בנו רבי משה איגר, וששמע רבי עקיבא איגר מה שכתבו עליו כעס מאוד והוציאו אותו מגדר ענוותנותו, והביא את דבריו במכתב וזה לשון המכתב "מאוד הומה ליבי, על העזות והחוצפה של מדפיסי סלאוויטה, ודבריהם דברי נאצה, לא רק על בני רבי משה שהטה את ליבי, אלא גם עלי שיכולים לפתות אותי לפסוק שלא כדין, ובאמת בכל הטענות שטענו מדפיסי סלאוויטה אל מצאתי בהם זכות להצדיקם, ואינני מוחל להם כלל וכלל, כי על בזיון התורה אי אפשר למחול הק' עקיבא בן הרב משה גינז" עד כאן לשון המכתב, ואז עמד רבי עקיבא איגר מול היכל הקדוש, ואמר מתוך עגמת נפש, רבונו של עולם תורתך אני לומד, ועל פי תורתך אני פוסק, אפילו אם אני מוחל על כבודי, על כבוד תורתך אתה לא תמחל.
והנה בימים ההם היה למדפיסי סלאוויטה פועל שהיה כורך ספרים, ומתוך שכרותו וקלות דעתו, תלה את עצמו בבית הדפוס ומת, המשכילים שהיה דפוס סלאוויטה בעיניהם לאויב, משום ששם נדפסו ספרי קודש, השתמשו במקרה זה ופנו לשלטונות, וטענו שהפועל התלוי הוא באשמת האחים רבי שמואל אבא ורבי פינחס, שלטונות רוסיה בזמנם לא היו אוהבים יהודים בלשון המעטה, נפלו על האחים ואסרו אותם באזיקים, ואת האבא רבי משה לא אסרו מרוב זקנותו המופלאה, ושלטונות הרוסים חקרו את האחים יום יום במשך שלוש שנים, והיו מוטלים בבית הסוהר יחד עם שודדים ורוצחים, ולבסוף גזר בית הדין הרוסי שהאחים יעברו בין שני שורות של חיילים רוסים ולכל אחד מהחיילים יהיה שוט בידו, והם צריכים לקבל אלף וחמש מאות מכות בשוטים מהחיילים, ואם ישארו בחיים יגלו אחר כך לסיביר.
בערב ראש חודש אלול שנת תקצט' בוצע פסק הדין האכזרי הזה, ועל כיכר הרחבה עמדו שתי שורות של חיילים, כל שורה בת מאתים וחמשים חיילים, ובידם מאתים וחמשים שוטים, ובתוך המעבר הצר בין שני השורות צריך כל אחד מן האחים לעבור שלוש פעמים, ולספוג את כל ההצלפות, והנה השוטרים ניגשו אל האחים והפשיטו את מלבושיהם, ורק את הכיפה השאירו על ראשו, שזאת הייתה בקשתו האחרונה והיחידה שמילאה הרשות הרוסית, ובלחש הפקיד כל אחד מהאחים את רוחו לה' אלוהיו, ואחד מהאחים התחיל ללכת והשוטים הורמו והורדו על גופו, והנה פתאום הפסיק ללכת משום שכיפתו נפלה מעל ראשו, והידיים שלו כבולות באזיקים ולכן אינו יכול להרימה, ובגלל זה השוט של אחד החיילים פגעה בעינו הימינית, ונשאר עיוור בעין ימין כל חייו, ואחד מן החיילים הרגיש שנפלה לו הכיפה ולכן הרימה העל הרצפה ושם אותה על ראשו של המוכה, ואז המשיך ללכת וכך עבר בין שני שורות החיילים שלוש פעמים, ונשאר בחיים אחר כל זאת, וגם האח השני עבר בין שני השורות של החיילים שלוש פעמים ונשאר בחיים, ולכן הגלו אותם לסיביר, והאב רבי משה בעקבות הגזירה על בניו, החישה את קיצו ונפטר מן העולם בשנת ת"ר, ואחרי השתדלויות ושוחדים שונים מצד חסידי קוריץ וסלאוויטה, קיבלו האחים "חנינה" וגלות סיביר הוחלפה במאסר עולם במוסקבה, ורק אחרי מותו של ניקולאי ימח שמו עלה לשלטון אלכסנדר, ובשנת תרט"ז נתן לאחים חופש ושיחרר אותם מהכלא, והאחים הללו קיבלו עליהם את הדין באהבה והצדיקו את הדין עליהם, שקבלו את העונש בעקבות שפגעו ברבי עקיבא איגר, והיו חוזרים על המשנה "והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש".