השדרנית מגיבה למצב

הרבה תוכניות יש ברדיו והרבה כתבות יש בעיתונים אבל לתוכנית הזאת של השדרנית חגית אורטל "מגיבים למצב " היתה אהבה לכולם היא היתה רייטינג עצום, והעומס על מרכזיית הטלפונים באולפן בין השעות שלוש לחמש אחה"צ היה גדול. לאורטל אם לשניים, קיבוצניקית לשעבר ובוגרת הפקולטה למזרחנות באוניברסיטת תל אביב, היה חוש מיוחד לקלוט תוך משפט או שניים את איכותם של המאזינים ורמת מקוריותם. כן, תוך שאלה או שתיים, הערה קטנה לכאן או לשם, היא היתה קולטת אם המאזין מקורי ומחדש או רק מאנפף, ובעדינות ראוייה לציון היא היתה נפרדת ממנו תוך איחולי הצלחה בהמשך דרכו.

מנהל הרדיו בעצמו, רוני בן שימול, היה מתפנה מכל עיסוקיו כדי להאזין לשיחותיה עם המאזינים, שמהם ניתן היה להפיק המון חומר למחשבה, חומר יצירתי שלא היה מביש אפילו הוגי דעות מפורסמים.
"מגיבים למצב" עם חגית אורטל לא היתה עוד תוכנית רדיו, היא היתה מעין מפגש של דיאלוג לאומי על גלי האתר. חגית לא נתנה למאזיניה להשתלח ולפגוע, היא ידעה לנווט אותם למוקד האמיתי של דעתם, כדי לגעת באותם נימים חבויים של אמת פנימית, אם ישנה בכלל כזו. לא פעם ולא פעמיים, היא הובילה את המאזין לגלות סתירה בדבריו, וזו למעשה היה שיא הדיאלוג הרדיופוני.

השתיקה והמבוכה מן העבר השני העידה שהדיאלוג מונולוג הסתיים ולא בדיוק בכבוד גדול. חגית נהגה באותן שניות לחפש מילים נעימות ולא פוגעניות כדי להיפרד מן המאזין ברוח טובה. תתפלאו, אבל למרות חילוניותה וריחוקה מעולם התורה, לא היתה לה שמחה לאיד בעת שהביסה פעם אחר פעם, בלוליינות מילולית כמעט בלתי מורגשת, את מיטב המאזינים. היא לא נגררה מעולם לרקוד על דמם של כאלה שהסתבכו עם עצמם, בניגוד לעתונאים לא מעטים שזה מקצועם, ועל כך שכרם וכבודם. היתה לה מה שמכונה בז'רגון העתונאי: "רגישות מקצועית". ואולי בשל כך שמה הלך לפניה כעתונאית הגונה, שנעים לשוחח עמה.

חגית אורטל לא הסתנוורה מן הפירסום והאהדה, וידעה לטפח בית צנוע ואורח-חיים פשוט, בניגוד להילה התקשורתית שסביבה.
"מגיבים למצב, והפעם על גיוס בני הישיבות לצה"ל".
כך נפתחה תוכניתה האחרונה. "כן מגייסים, לא מגייסים, למה מגייסים. אני מבקשת מכם לשמור על איפוק, על לשון נקייה, ובעיקר חוו דעתכם בצורה מכובדת, כי התוכנית שלי איננה שוק... ומי המאזין הראשון...?".
במשך שעה וחצי עלו מאזינים ורובם ככולם תקפו את עולם הישיבות. כן, בלשון מאופקת, נקייה, אבל לעיתים שופכים דם בלי לגעת בסכין. חגית חשה שהתוכנית יוצאת מגדר שליטתה. משום מה לא נשמר האיזון בין בעד או נגד. עוד שלושים דקות מסתיימת התוכנית ועוד לא עלה מאזין אחד שיסביר בצורה טובה את החשיבות של עולם הישיבות... היא הביטה בשעונה מודאגת והעלתה עוד איש הייטק שמאלני שיגבב את עיקרי אמונתו השדופה.

צביקה ענתבי היה שיפוצניק מוצלח ביותר ואהוד על כל לקוחותיו. מילה זו מילה, זמן זה זמן, עבודה זו עבודה. "אני בוגר ישיבה ולמדתי דרכי מוסר" נהג לשנן באוזני לקוחותיו, שהיו מתפלאים על הגינותו וישרותו. "מיד שאני מסיים את מלאכתי אני רץ לבית המדרש לחטוף דף גמרא...". רדיו היה הדבר האחרון שעניין את צביקה ענתבי עד לאותו אחה"צ, בעודו ניצב על מרפסת משפחת גוטליב לתקן את חוטי הכביסה שנקרעו והתריס שנשבר. במשך שעה שלמה הוא שמע מהדירה הסמוכה שלל התקפות  שלא מרצונו  על עולם הישיבות, עד שחש שאין הוא יכול להתאפק. הוא חייג בפלאפון ותוך צלצול או שניים העלו אותו על הקו... כנראה שהעומס נרגע על הקווים. "ואיתנו על הקו מר צביקה ענתבי, כן מר ענתבי, מה דעתך האם חובה לגייס את האברכים... או לא?
"ובכן גבירתי" פתח השיפוצניק "אנחנו ננהל שיחה מסודרת ונבונה ברשותך. אני אתאר בקצרה תמונת מצב ואת תגידי בסוף תאורי, נכון לא לא נכון. ובסופה של השיחה את זו שתכריעי כן לגייס או לא לגייס". חגית אורטל נדרכה. מהר מאד היא קלטה שהמאזין בעל העגה התימנית, הוא שנון ומפתיע מאין כמותו. אולי ממנו תצמח ישועה... "ובכן גבירתי, היהודים אינם מיליטנטיים, הם לא עם של שואפי מלחמות, אין להם תאוות רצח בעיניים, ולא רצון בלתי מרוסן לכבוש ולהשתלט. העם היהודי הוא בדרך כלל שקט, מאופק, צנוע ורחמן. אמרי לי זה נכון או לא נכון? חגית השיבה: "נכון, נכון בהחלט".
"בוא נמשיך. אם נסכים שאנחנו עם שקט, רגוע, לא תוקפני, אזי אנחנו לא צריכים בכלל צבא. אנחנו לא רוצים להילחם ולהרוג, אז לא זקוקים לצבא, מי צריך טנקים, מטוסים, ורובים? אלא מה אויבינו מאיימים לכלותנו. יום ולילה הם מאיימים ויורים. אז אין ברירה, הקמנו צבא כדי להשיב אש. אז אמרי לי גבירתי, הצבא הזה, ביננו לבין עצמנו, הוא לא לכתחילה, הוא בדיעבד, כי אין לנו ברירה. זו צבא שהוקם מחוסר ברירה, נכון גבירתי? והעתונאית מהנהנת ואומרת: "בהחלט נכון".

"יפה, התקדמנו. עכשיו בואי נחשוף בפני המאזינים את הלוחם הישראלי הקלאסי והנערץ, בואי נקרא לו דורון דותן. ובכן דורון זה, עשוי ללא חת, מסתער על מחבלים, מפרק מטעני חבלה, משחרר שבויים, מסכן את חייו, נפצע פעמיים שלוש, ממש גיבור מלחמה ראוי להערצה, ואף זוכה לצל"ש הגבורה. אחרי שבע שנות שרות קבע והוא כבר אלוף משנה, מח"ט גולני לשעבר, הוא משתחרר ונוסע לארה"ב לעשות כסף גדול. את מסכימה איתי שזה לגיטימי? "כן" משיבה חגית מסוקרנת. "לגיטימי מאד".
"ובכן אל"מ דורון שלנו" ממשיך השיפוצניק החביב צביקה ענתבי "מכיר בהוליווד אשה מפורסמת, בעלת מעמד בעולם הקולנוע, והוא מבקש לישא אותה, והיא אפילו מסכימה. אלא מה, היא גויה, נוצריה מלידה, ואין לה אפילו מחשבה דקה מן הדקה להתגייר, הוא אפילו לא מבקש ממנה להתגייר. התקשורת הישראלית שומעת על כך, והסיפור רץ בעיתונים וברדיו ובטלוויזיה, תסכימי איתי גבירתי שאף אחד מן העיתונאים לא יפגע באל"מ דורון דותן. ההיפך, יפרגנו לו שהתחתן עם השחקנית הפופולרית, יתנו לו במה וכבוד והערכה... נכון או לא נכון גב' אורטל? חגית אורטל עצמה עיניים לחות באולפן, ולחשה למיקרופון "נכון".
"ונכון שילדיו יהיו גויים גמורים? "נכון".
"אז אני ממשיך ושואל אותך. תגידי לי גבירתי, בואי נעשה סיכום ביניים על חייו של אדון דורון דותן. האיש הגיבור הזה חרף נפשו למות שנים רבות, בשביל מה? בשביל מי? בשביל שבניו יהיו גויים? מה יצא לו מזה? מה באמת הניע אותו לעמוד מול מחבלים ולהסתער? זו הרי שטות ממדרגה ראשונה. תסכימי איתי שיש אבסורד נורא בין רוח המלחמה שלו, לבין "המשפחה" שהוא הקים?  "יש אבסורד" גמגמה חגית.
"אבל אני רוצה לסכם" ביקש ענתבי נחרצות "אני רוצה להסביר לך למה דורון דותן הלוחם המהולל, הקצין המיומן, מסר נפשו במלחמה. כדי שיהיה עם יהודי בעולם. כדי שתהיה צורה של יהודי בעולם. כדי שגרעין האמת של העם היהודי לא יאבד ולא ייעלם. אל"מ דורון דותן מסר בעצם את נפשו למען בני הישיבות, כי הם ורק הם משמרים את הצלם האמיתי של היהודים, והם אלה שימשיכו את שרשרת הדורות של עם ישראל. משם, מעולם הישיבות, חלילה וחס, לא תגיע התבוללות נוראה כמו שפקדה את אל"מ דותן עצמו... שבניו הם נוצרים גמורים לכל דבר. כן, בואי נודה על האמת, שהצבא שהוקם בדיעבד, ונלחם בדיעבד, עושה זאת אך ורק כדי שקומץ לומדי התורה ישמרו על הגחלת היהודית. ועכשיו גב' אורטל תהיי אמיצה ואמרי למיקרופון פעם נוספת נכון או לא נכון? חגית אורטל מחתה דמעה טורדנית ולחשה "נכון".
"ועכשיו בואי נודה על האמת. אם נגייס את בני הישיבות חלילה, תופעת ההתבוללות עלולה להתרחב, אז מי ישאר יהודי בעולם? מי? נכון או לא נכון?".

"מר ענתבי" על הקו היתה חגית אורטל "השיחה שלך ריגשה אותי עד דמעות וכאילו נזרקה בך רוח נבואה. אחי הבכור שמו דוד אורטל, הוא רב סרן במיל, לוחם דגול, נשוי כיום לגויה בדרום אמריקה... אני חייבת להודות שזו הפעם הראשונה בתוכניתי שזכיתי שמאזין יעמיד אותי על מקומי ויגע בנקודה הכי כואבת של זהותי. אמרת מילים כדורבנות שדורשות המון מחשבה וחקירה. הלוואי ויכולתי להיחלץ מן הבלבול שאופף אותי...".
"את בדרך הנכונה גבירתי" השיב ענתבי מסובב עוד בורג בתריס השבור "הבית שלי פתוח לארח את משפחתך בשבת הקרובה. אני אומנם שיפוצניק פשוט, אבל שיפוץ בהשקפת עולם מוטעית ובאמונה חלשה, זה השיפוץ האמיתי. ואת בהחלט ראוייה לזכות בתואר הנכבד: מגיבה למצב".