לזרוק את האייפון

היה זה לפני כשנה וחצי, בערבו של יום, בבית קטן בביתר עילית. קבוצת חברים התאספו לסעודת מצוה, ובתוך כדי השיחה עלה נושא מסויים על שולחן הדיונים. נערך דיון נוקב, משמעותי, דרמטי. הקולות היו שקטים, אבל הרגשות סוערים וגואים, מהומה פנימית התחוללה בעמקי נפשות המשתתפים. הדיון הלא שגרתי הזה הוביל להחלטה דרמטית, שהביאה בכנפיה הצלת חיים של ממש. וזה דבר המעשה, כפי ששמענו מהר"ר חיים מרדכי אלבום שליט"א, שהשתתף באותו מפגש:
באותה שיחה דרמטית, עלה נושא ההתמודדות בין רצון אישי, לקיום רצון ה'. לפתע, התעוררה תובנה מחודשת ומעוררת לב: הרצון הקובע, תמיד, הוא של בעל הבית. מי שבעל הבית בכל מקום - הוא זה שרצונו מכריע. לא יעלה על הדעת שאורח יקבע את הריהוט בבית מארחו, ולא הגיוני שהמתארח ברכבו של רעהו יכריע את מסלול הנסיעה. בעל הבית קובע, בעל הרכב מכריע. האורחים יכולים ליהנות מהקיים, אין להם את הסמכות לקבל החלטות.
לפיכך, צפה ועלתה החלטה ברורה: הרי כולנו אורחים בעולמו של בעל הבית - הוא בורא עולם. יתכן שיש לנו כל מיני רצונות למיניהם, אך אנו זוכרים שאנו רק אורחים כאן, וממילא מבטלים את הרצונות שלנו לרצונו של בורא עולם - בעל הבית כאן. לא הגיוני ולא מתקבל על הדעת, שהרצון שלנו יגבר על רצונו של בעל הבית! הרי הוא האחראי, הוא המנהל, זה שלו, שלו! - וכלל לא חשוב מה אנו רוצים לעשות, כי רצונו שלו הוא הקובע עבורנו, אנו אורחיו בעולמו!
אחד השותפים באותו דיון, היה רובי. רובי היה איש שחלק מתעודת הזהות שלו, היה החיבור הנצחי שלו עם המכשירים הטכנולוגיים המתקדמים ביותר. מתוקף עבודתו בענף הסלולר, היה מצוייד במילה האחרונה של העולם הטכנולוגי המתקדם, מחובר בכל נימי נפשו לכל התפתחות בענף, ומעיין כל העת במסך המרצד שבידיו.

כל התפתחות טכנולוגית חדשה - היה רובי משיג ראשון. תמיד מחובר, תמיד מעודכן. יודע כל מה שקורה בכל מקום, ובכל זמן. לרשותו עומדים פלאי הטכנולוגיה המתקדמים ביותר, ורובי מחובר אליהם בכל יישותו. רובי היה נרדם בלילה תוך כדי שהוא מתעדכן, וכשפקח עין אחת וטרם הספיק לפקוח את השניה - כבר עודכן מחדש. הוא מחובר לזה, זה כבר חלק ממנו. הטכנולוגיה שינתה אותו, כבשה אותו בקסמיה. הוא הפך שבוי בידיה, מי יודע עד מתי...
באותו דיון עם החברים, התרכז רובי בשיחה, והבין כי רצונו של בורא עולם אינו תואם את הרגליו. הוא שקע במחשבות עמוקות, והחל להרהר האם החיבור החזק שלו לפלאי הטכנולוגיה תואם או נוגד את רצון בעל הבית בעולם - את רצון ה'. הרי הנסיונות בשמירת העיניים כבדים מאוד, ביטול הזמן עצום, הכלי הזה זורע הרס וארס בנשמתו. הרי ברור שרצון ה' שייפרד מזה אחת ולתמיד, אף שרצונו האישי מחובר אליו כל כך...
המחשבה הזו הטרידה אותו, רגשותיו סערו, נפשו לא ידעה מנוח. בתוך לבו התחולל קרב אדיר, קול שלחש לו שזה חלק מחייו, הוא התרגל לכך ומחובר בכל יישותו. מנגד, קול אחר לחש לו שבעצם הוא מסוגל לעבוד גם בלי זה, והגיע הרגע לבחור בין רצון בורא עולם - בעל הבית, לבין רצונו האישי...
ואז, הוא קיבל החלטה. אמיצה מאוד, נחושה, החלטה של גבורה יהודית. הוא מצא את הדרך להמשיך להתפרנס, בד בבד עם עזיבת הטכנולוגיה המיותרת עבורו, תוך בריחה מכל הפיתויים והנסיונות העומדים לפניו. זה עלה לו במלחמת חורמה, במאמץ שאין מילים לתארו, אבל רובי עמד בזה, בגבורה אינסופית. נלחם כארי, ניצח בגדול.

'להגיד שזה היה קשה' - סיפר, 'זה יהיה מעט מדי. אין לאף אחד בעולם מושג כמה הייתי מחובר. רציתי בכל לבי להישאר ככה, נהניתי מכל רגע. אבל באותה שיחה הכתה בי ההכרה שהרצון שלי מתנגש עם רצונו של בורא עולם, שבורא עולם רוצה שאתנתק מכל זה, שרצון ה' הוא שאעזוב את זה אחת ולתמיד. אני יכול לומר שזה עלה לי בדם לבי, אבל ביטלתי את רצוני מפני רצון השם!' - אמר רובי, ובעיניו דמעות התרגשות...
למחרת היום בו התנתק, פגש את המעסיק שלו בפרוזדור המשרד, ופניו של המעסיק אינם כתמול שלשום. עיניו כבויות, מבטו חרד. הוא הניח את שפופרת הטלפון באנחה קורעת לב, וסיפר: 'אוי, הרגע דיברתי עם אחיין שלי... קראו להם - חמשת הילדים, לבוא ולהיפרד מאמא. העבירו את אחותי לטיפול נמרץ, מצב קריטי... אוי...' - נאנח שוב ונחנק מדמעות...
על אתר קפץ רובי ואמר: 'אני מבקש, מתפלל ושואף שאחותך תתרפא בקרוב. וכשם שזכיתי להקריב את רצוני למען רצון השם' - נשא עיניים למרום - 'כך אתפלל שהשם ימלא את רצוני, ויעניק לאחותך בריאות איתנה. וכפי שאמרו חז"ל בפרקי אבות, שהמבטל רצונו מפני רצון השם, השם עושה לו את רצונו, כך נזכה לראות במימוש רצוני לרפואת אחותך בקרוב, אמן!'
עיניו של המעסיק זלגו דמעות, הוא לחץ את ידו של רובי בחום, והפטיר 'תודה' נרגשת על המחווה. 'תספר לי מה קורה איתה בהמשך,' ביקש רובי, 'אני סמוך ובטוח שכשם שביטלתי את רצוני בפני רצונו של בורא עולם, כך יעלה לרצון לפניו להעניק רפואה שלמה לאחותך, אמן!' - קרא רובי, ונפרד מהמעסיק בידידות...

שבוע וחצי חלף, המעסיק כמעט לא היה בעבודה, יצא ובא בשערי בית החולים. כעבור שבוע וחצי שב המעסיק למשרד, ובקול נרגש סיפר כי חל נס רפואי של ממש, ולפתע החל שיפור ניכר במצבה של אחותו, עד שכבר הועברה מטיפול נמרץ והיא הולכת ומחלימה...
'אני מודה לך, אין מילים!' - אמר המעסיק, וטפח על שכמו של רובי. 'מאז שדיברנו בפעם הקודמת, חל לפתע שיפור מפתיע, לא מובן. הרופאים קוראים לזה נס רפואי, אך אנחנו כבר יודעים: זה פשוט הרצון של בורא עולם! אתה ביטלת את רצונך בפניו, אז הוא רצה את מה שביקשת למענו. בזכותך, רק בזכותך!' - קרא המעסיק שוב ושוב בהערכה מופלגת...
חלפו עוד כמה שבועות, והאשה השתחררה מבית החולים, צועדת בריאה ושלימה על שתי רגליה. כולם נפעמים מהנס הגדול, הילדים ובני המשפחה המומים ונרעשים, ורק רובי והמעסיק שלו יודעים: הכל בזכות ביטול הרצון לבורא עולם, ההקרבה האישית לעשות רצון ה'!
כי כשיהודי מבטל את רצונו שלו, זה פותח את שערי הרצון בשמים. יתכן שנגזרה הגזירה, אבל ביטול הרצון האישי, יכול להוביל לשינוי הרצון למעלה, להשפיע חסד וברכה. הבה נזכור זאת בעת נסיון, הבה נתחזק בעת התמודדות:
כדאי כל כך לבטל את הרצון האישי, העת בה הרצון האישי מתבטל ונהדף כדי לעשות את רצונו של בורא עולם - היא עת רצון מופלגת. זה זמן זהב, שעה ששערי שמיים פתוחים, ניתן לפעול רצון שמימי אצל בורא עולם להיטיב לבניו אהוביו! הבה נבטל את רצוננו לעשות רצון אבינו שבשמים, וכך נפתח לנו את כל שערי שמים!