הפרוכת המטלטלת

שלג הזלעפות שהחל לרדת בארצות הברית כשבועיים לפני פורים, איכזב עמוקות את הרב רובינשטיין. ככל שהשלג הלך ונערם, כך הלכה אכזבתו והעמיקה. הן אך לפני חודשים אחדים הגיע לשכונת 'ברונקס' שבמנהטן, כדי לחדש את פעילות בית הכנסת המקומי. כמה הון ומאמץ השקיע בשיפוץ, כמה דמים תרתי משמע הקריב כדי לחדש את תפארת בית הכנסת, ואילו שלג האיתנים הזה משבש את כל התוכניות...
מלכתחילה, תכנן לחנוך את בית הכנסת במעמד גדול ומפואר בליל פורים, אליו יזמין את כל מי שזיק יהודי עוד פועם בלבו. אך השלג הכבד הביא לסימני רטיבות קשים בכמה מקומות בבית הכנסת, ואף עובש החל לעלות בזוויות ההיכל.  הוא המתין לשוך הסופה, ואז בדק ומצא כי עם רוב הנזקים ניתן איכשהו להסתדר, חוץ מכתם רטיבות אחד, גדול ורב מימדים, ש'התמקם' בדיוק מעל ארון הקודש, במרכז כותל המזרח...
'דווקא שם יהיה כתם כה מכוער?' - הרהר הרב רובינשטיין, 'איך אפשר? הלא אני מביא לכאן יהודים שכבר אינם צעירים, כאלה הזוכרים את בית הכנסת בתפארתו. לצידם, אני חפץ להביא גם צעירים אשר יתרשמו מהמעמד, וירצו לשוב ולפקוד את בית הכנסת. ובדיוק במרכז כותל המזרח ייתקלו עיני כולם בכתם עובש דוחה?! מה עושים?'

בדרכו הביתה, אפוף מחשבות אכזבה וכאב, עבר דרך שוק מקומי. בלי להבין למה ובלי לחשוב מדוע, הוא צועד פנימה, נסחף בהמון האדם המשייט בשוק ומחפש מציאות. לפתע, עיניו נתקלו בפרוכת כחולה ויפה, קטיפתית ומרהיבת עין. מגן דוד זהוב רקום באמצעה, פייטים אדומים וסגולים רקומים בצדדיה, ובשוליה רשומות שלוש אותיות באנגלית: E.B.G.
הוא מביט בפרוכת, ולפתע עולה בו הברקה: ניתן לתלות את הפרוכת הזו על קיר המזרח של בית הכנסת, ובגודלה העצום - היא תצליח לכסות יפה את כתם הרטיבות, ואף תוסיף ליופיו והדרו של בית הכנסת, מבלי שאיש יידע שהיא נועדה לכסות על חרפה... הוא מיהר לרכוש את הפרוכת, ארז אותה יפה והניח ברכבו, ויצא לשוב לבית הכנסת כדי לתלותה במקום המיועד.

הוא מתניע את רכבו ויוצא לכביש המהיר, ואז בזוית עינו הוא מבחין באשה מבוגרת, שרצה בשארית כוחותיה אחר האוטובוס המוביל לניו ג'רזי, אך הנהג לא הבחין בה והפליג לדרכו. האשה נאנחה באכזבה רבה, רכסה היטב את כפתורי המעיל לאור הקור הנורא, ובצער מופגן התיישבה להמתין לאוטובוס הבא. כראות הרב רובינשטיין את המראה, הציע לה שתחת להמתין בקור כשעתיים - עד האוטובוס הבא, מוטב תעשה אם תבוא עמו לבית הכנסת הסמוך, בו תוכל לנוח.
הרב רובינשטיין מגיע לבית הכנסת, מראה לאשה היכן תוכל לשתות ולנוח, ושב לרכבו להוציא את הפרוכת שקנה על מנת לתלותה בקיר המזרח של בית הכנסת. הוא נוטל את הפרוכת לכיוון קיר המזרח של בית הכנסת ופורש אותה כדי למדוד ולחשב כיצד יתלנה בצורה הטובה ביותר. ואז -
'בום!' - שמע לפתע קול נפילה, הכוס שבידי האשה נשמטה מידיה והתנפצה על הרצפה, ואף האשה כמעט קרסה על הארץ. עיניה היו מבוהלות, מבטה התערפל, והרב רובינשטיין חש לעזרתה. 'מה קרה? מה קרה?' - שאל בבהלה, והאשה - נסערת, מבולבלת ונרגשת, אך בקושי מצליחה לפצות את פיה ולומר: 'אני לא מאמינה, אני לא מאמינה...' תוך שהיא מצביעה על הפרוכת...

הרב ביקש להרגיעה בכוס מים קרים, ואז, כששבה אליה רוחה, החלה לספר: 'הפרוכת אותה הרב מחזיק בידו, היא שלי. קניתיה לבעלי לפני 35 שנה, הבאתי לו אותה במתנה. הנאצים ימ"ש הפרידו בינינו, מאז לא ראיתיו...' – התייפחה האשה בבכי קורע לב. 'ועתה, עיניי הרואות את הפרוכת. שלוש האותיות באנגלית הרשומות למטה מעידות כאלפי עדים. הן אלו ראשי התבות של שמו של בעלי...'
האשה הוסיפה להתייפח בהתרגשות, מראה הזיכרון מן העבר הרחוק, זיכרון מבעלה האובד, הציף אותה בהתרגשות וסערה. הרב הציע לה לקחת את הפרוכת כמזכרת, אך האשה סירבה והסבירה: 'תישאר הפרוכת בבית הכנסת, עדות זיכרון אילמת, שיישאר בעולם זיכרון נצחי מבעלי!' - אמרה האשה והוסיפה: 'היה כדאי להפסיד את האוטובוס, בורא עולם הוביל לכך כדי שאזכה לראות מזכרת מבעלי הבלתי נשכח, כדי שאזכה לראות שנותר ממנו זיכרון בעולם!'
בינתיים חלף זמן ממושך, וגם האוטובוס הבא כבר חלף עבר. הרב רובינשטיין התנדב להסיע את האשה לביתה בניו ג'רזי, ובכך למעשה תם הסיפור, בחלקו הראשון בלבד. די לו לסיפור זה לו היה מסתיים כאן, בגילוי שמימי של השגחה פרטית מטלטלת, איך החמצת אוטובוס הובילה את האשה למזכרת מבעלה. אך לסיפור יש המשך, מסעיר ומרגש לא פחות:

בליל פורים בית הכנסת לבש חג. מאות יהודים מהסביבה התכנסו בו, חנכו אותו בשמחה. הרב רובינשטיין קרא את המגילה, ואחר כך חילק אוזני המן וכיבוד קל למשתתפים. עם תום המעמד ביקש לנעול את בית הכנסת, ואז, הופתע לשמוע קול בכי נוגה עולה מאחד הספסלים.
הוא היסב את ראשו לאחור, והבחין ביהודי מבוגר, שיער שיבה מעטר את ראשו, היושב בפינת בית הכנסת ומתייפח בשקט. הרב התקרב אליו, הניח יד רכה על כתפו, ופנה אליו ברוך: 'רבי יהודי, הלא פורים היום. מה לך בוכה? מדוע אתה כה עצוב?' – שאל בדאגה.
להפתעתו הרבה, הזקן לא השיב, אלא החווה באצבעו על הפרוכת התלויה במזרח בית הכנסת. שוב הונפה אצבע אל הפרוכת, והרב רובינשטיין הצטמרר ממש. 'מה קרה? זה קשור אליך?'
'זה שלי!' – הזדעק הזקן - 'זה לא קשור אליי, זה שלי ממש! רעייתי עליה השלום קנתה לי את הפרוכת הזו לפני 35 שנה, כשאיש לא העלה בדעתו כי הצורר הנאצי ימ"ש יפריד בינינו לעולם...'
הרב רובינשטיין החל לרעוד. הוא חש בעוצמה את משק כנפי ההיסטוריה, סגירת המעגל נראתה קרובה מתמיד. 'אני לא מאמין, זה לא יתכן', - לחש לזקן בהתרגשות, 'זה פשוט לא יתכן...'
'מה לא יתכן פה?' – שאל הזקן. 'זה שלי. חרוטים על הפרוכת ראשי התבות של שמי. אשתי קנתה לי את זה במתנה!'
'זה מעניין...,' אמר הרב, 'בדיוק בשבוע שעבר התעניין מישהו בפרוכת. תרצה לפגוש אותו?' – שאל את הזקן שהשיב בחיוב. וכך, בעיצומו של ליל פורים חורפי, בכביש המוביל לניו ג'רזי, נסעה שוב מכוניתו של הרב בדרכה לאותה כתובת בה ביקר אך לפני שבוע. לבו פעם בעוז, מחשבותיו נשאוהו לאפיקים דמיוניים למחצה, אך הוא השתדל לנהוג בזהירות, למרות הצמרמורת שחש בכל חלקי גופו.

כשהגיע לכתובת, ביקש מהזקן להמתין ברכב, ונקש בדלתה של האשה. היא פתחה לו את הדלת בהפתעה מוחלטת, היטב זכרה עדיין את דמותו ולא הבינה מה הביא אותו אליה שוב. 'תשבי בבקשה ותקחי לך כוס מים', פתח הרב את ביקורו בביתה, 'יתכן שאת עומדת בפני תגלית מרגשת...'
ואז לאט לאט, עקב בצד אגודל, החל הרב לספר כי מישהו הגיע לבית הכנסת והתעניין בפרוכת. הוא החל להסביר כי הלה נראה בן גילה, ויתכן שמדובר במי מקרובי משפחתה או משפחתו של בעלה, או אולי – הניח הנחה 'מוגזמת' – אולי זה הבעל האובד בכבודו ובעצמו. האשה נזעקה וביקשה לפוגשו, ואז יצא אליו הרב וביקש ממנו להיכנס הביתה...
'משה!' – זעקה האשה ברגע שהבחינה בדמותו. 'בלה!' – זעק הוא לעברה - - -
השניים התייפחו בדמעות, בכי תמרורים. 32 שנים חלפו מאז נפגשו באחרונה, שניהם היו בטוחים כי בן הזוג עלה על המוקד, מסר נפשו על קידוש ה'. הם כמעט התעלפו כשהבחינו זה בזו, והרב רובינשטיין הרגיש שזה לא בסדר שהוא מפריע לרגע המרגש, המטלטל והמסעיר, אם לא שעליו לעמוד ולוודא כי ההתרגשות אינה מסכנת אותם...
וכך, שלג מעצבן, טיול מיותר בשוק והחמצת אוטובוס לניו ג'רזי, הפכו למניעים של איחוד משפחה. לא יאומן כי יסופר, איך מסובב כל הסיבות, בורא עולם המשגיח ומנחה את העולם, צירף מקרה של שלג יוצא דופן, קניה מוזרה בשוק מוזר עוד יותר, ואיחור אוטובוס מצער – לכדי תגלית של בני זוג זה לזה, לאחר 32 שנות פרידה...

והלקח העולה מהסיפור המדהים הזה, המובא מפי הרה"ג ר' צבי רפפורט שליט"א בספר 'אמונה שלימה', מטלטל כל חדרי לב: כל כך הרבה דברים קורים סביבנו, שאיננו מבינים מה תכליתם. פעמים כה רבות אנו מתעצבנים על מה שקורה, מתאכזבים משיבושים שנראים מיותרים, מרגישים שחלקים מההתפתחויות פועלים הפוך מהרצוי...
אך לעולם הזה יש מנהיג, המשגיח בהשגחה פרטית על כל נברא ויצור. הוא מכוון את כל מה שקורה בעולם, מתכנן מה יקרה מתי, מה יילך יותר טוב ומה יתקל בבעיה ברגע האחרון. וככל שנפנים שהעולם הזה מנוהל בהשגחה, כך לעולם לא נתאכזב ולא נתעצב. אנו יודעים ומאמינים שיש מנהיג לבירה, הוא יודע ומכוון את העולם, והוא צופה נסתרות ורואה עבר הווה ועתיד חבוקים ושלובים זה בזה, ומנהלם לטובתנו ולמעננו.
הבה נפנים את המסר הזה, בכל פעם שמשהו לא הולך כמו שאנו רוצים, כשאנו מרגישים כי החמצנו משהו, פגישה, אוטובוס, אדם עמו ביקשנו לשוחח, הזדמנות שנראתה חשובה בעינינו. הכל מנוהל מלמעלה, לכל דבר יש סיבות טובות. וכשנסתגל למבט הזה ולחשיבה הזו, נוכל לחיות את חיינו באושר ובשמחה, מתוך אמונה כי הכל מנוהל לטובתנו ומונהג בהשגחה פרטית למעננו!