בזכות עידוד אחד

שיחת הטלפון שהגיעה למוקד הטלפוני של 'לב שומע', היתה חריגה ונדירה למדי. הפונה, בחור כבן 17, לא ביקש עזרה, רק 'פרק' מלבו את ההחלטה הקשה שקיבל: 'זהו זה. אינני יכול יותר. הוריי אינם תומכים בי מספיק והחלטתי שזה נגמר. בשלהי חודש אדר אני עוזב את הישיבה, לצמיתות. לא מעניין אותי מה יקרה אתי, לא מעניין אותי לאן הצעד החמור הזה יוביל. החלטתי שאני עוזב וזהו!' - קבע הבחור, כשבקולו הנחרץ ניכר אוקיינוס כאב גדול ועמוק...

המוקדן שקיבל את השיחה, מחנך ידוע שם, שמע את הדברים בכאב גדול. הוא חש כי כל מילות העידוד לא יועילו, כאן נדרש פתרון אחר, יצירתי. הוא התקשר לאחד מידידיו, יהודי בשם ר' פנחס המתגורר בסמוך לביתו של הבחור, וביקש ממנו לעשות כל מאמץ לתפוס עמו קשר ולתמוך בו. הלה משך בכתפיו וטען שאינו מוכשר לכך, שהוא ביישן, שהוא לא יודע ליצור קשרים חדשים ועוד, אך המחנך לא ויתר, והטיל על ידידו את כובד המשימה כשהוא מנחה אותו כיצד להצליח במשימה הרגישה...

השבת שלאחר השיחה, שבת ראשונה של חודש ניסן היתה. ר' פנחס עמד בתור לנטילת ידיים לסעודה שלישית בבית הכנסת, והנה הוא מבחין בבחור המדובר עומד לפניו בתור. מיד כשהבחור סיים ליטול את ידיו, קרב אליו ר' פנחס ולחש לו:
'פששש... ה'חזון איש' זצ"ל היה אומר, שמתוך 10 יהודים שנוטלים ידיים, 9 נוטלים שלא כהלכה, ורק 1 נוטל כהלכה. נראה לי שאתה הוא האחד שאליו התכוון, שנוטל ידיים בדקדוק הלכתי מושלם!' - החמיא ר' פנחס בחום. גם מאוחר יותר הוסיף ר' פנחס להחמיא בהערכה, ואף ביקש מהבחור לקבוע עמו סדר לימוד, כדי שילמדנו כיצד נוטלים ידיים כראוי. במהלך חודש ניסן הם אכן נפגשו כמה פעמים, בהן הבחור 'לימד' את ר' פנחס הלכות נטילת ידיים...

כשחודש ניסן עמד להסתיים, שב המחנך מ'לב שומע' והתקשר אל הבחור, מבקש לדעת מה תוכניותיו, האם באמת לא ישוב לישיבה לנצח. ואז, השיב לו הבחור תשובה שכדאי שתהדהד באוזני כולנו:
'אני לא יודע למה, אבל בדיוק עכשיו גיליתי שיש לי חברים שאני לא יכול לעשות להם את זה... אני עדיין מאוד כועס, אבל לא יכול לפרוש מהמסגרת ולאכזב... מישהו מהשכונה טען שאני נוטל ידיים לסעודה באופן מהודר, ואף ביקש ללמוד ממני את ההלכות. אני מרגיש שיש לי סיכוי להצליח בלימוד, ולכן החלטתי לחזור לישיבה למרות הכל...' - 'תירץ' הבחור בפשטות...

את הסיפור הנפלא שמענו מהרה"ג ר' אליעזר יוטקובסקי שליט"א אשר שמעו מהמחנך בעצמו, וללמדנו בא: לעולם לא נדע מה עובר על האנשים שסביבנו, אך תמיד תמיד כולם צמאים למילה טובה שמעניקה רוח חיים ואנרגיה מחודשת. לא תמיד  נדע מה חוללנו במילים הפשוטות שלנו, אך תמיד יש להן השפעה מרחיקת לכת, מעודדת ותומכת! זה תלוי בפה של כולנו: מחמאה כנה, מהלב. הערכה מופגנת, בשמחה, בהתלהבות, עם חיוך רחב. מילה טובה מחיה נפשות, בונה עולמות, אצל כולם: נהג האוטובוס, בעל המכולת, החברותא, החבר, השכן, ובוודאי אצל בני ביתנו הקרובים, ילדינו - גם הצעירים ביותר, ותלמידינו - המצפים למילה טובה כאויר לנשימה. בכל אדם נוכל למצוא נקודה טובה ולפתח אותה למחמאה נלבבת, הבה נעניק אותה מכל הלב!